דברים שאותי משמחיםתוכן חיובי

פוסט בשני חלקים

השבוע, כפי שהכותרת שלי מרמזת בקטנה, הפוסט מחולק לשני חלקים. והוא גם קצת יוצא דופן כי הפעם אלו סיפורים ללא תמונות ספציפיות, והתמונות הן אילוסטרציה בלבד – אבל בעיני הם שניהם מדהימים בדרכם.

החלק הראשון הוא סיפור שאח שלי סיפר לי, ואפשר לקרוא לו סיפור המאַפִיָיה 2. (לאלו שהם קוראים נאמנים של הפינה הזו, אני מניחה שמיותר להזכיר, ולאלו שנתקלו בפוסט במקרה – אגלה שהיה גם סיפור המאַפִיָיה 1, שלא תרגישו תלושים). כשהוא ביקר במאפייה מסוימת לפני כמה שבועות הוא שמע שיחה מאחוריו של מישהי שתהתה כמה עולה חלה, וכששמעה את התשובה אמרה למוכרת שהמחיר יקר לה מדי. ובלי שהיות ובלי יותר מדי עניין, הקונה שהיה לידה אמר לה – קחי מה שתרצי, אני משלם. בפשטות כזו, כמו שמתכופפים להרים את הארנק שנפל לזה שיושב לידך באוטובוס. הלוואי על כולנו.

אילוסטרציה – מתוך אתר freepik

החלק השני, ולא פחות גדול בעיניי, הוא חסד שנעשה לי אישית לפני שנה בערך. אני בטוחה שכולם מכירים את התקרית הזו, כשמישהו לא מוכר מנופף לנו בחיוך ברחוב או אומר בוקר טוב. אנחנו קצת נבוכים, אבל מנופפים או עונים חזרה, ורק אז מבינים שהנפנוף נועד לזו שמאחורינו שהיא ככל הנראה מכירה את המנופף הרבה יותר טוב מאתנו, לפי החיבוקים-נישוקים שבאים אחר כך, ואנחנו נותרים מבוישים עם עצמנו במקרה הטוב, או מול רחוב מלא עדים במקרה הרע. שוב, זה קורה לכולם, אבל זה לא מוחק את תחושות הרוגז העצמי שאתה מקבל בכל פעם כזו, כאילו נפלת תרמית לאיזה במאי נסתר לא ידוע. לא כיף.

לפני שנה זה קרה לי. עמדתי עם עוד כמה אנשים במעבר חציה ליד רמזור אדום, והגיעו שניים מאחורי שנעמדו בשני הצדדים שלי. אחרי רגע אחד מהם שאל אם שמאלה זה הכיוון לתחנה המרכזית, ואני זוכרת שהייתי מאוד מודעת לאפשרויות שיכולות להיות פה ובמשך חצי שנייה מהירה ניסיתי לנתח את המצב – הם הגיעו באותה השנייה, אבל נעמדו משני צדדים שונים שלי ולא הסתכלו זה על זה. מה הסיכוי לכאן… ולכאן… ובסוף עניתי, "כן, שמאלה ואז לחצות עוד כביש". כבר תוך כדי המשפט ראיתי את ההפתעה על הפנים שלו, ואז שמתי לב שהשני התקרב אלינו, והבנתי שכן, הם בהחלט היו שני חברים שהתייעצו ביניהם ואפילו לא שמו לב שאני שם. אבל לפני שהספקתי להסמיק באמת, אותו האחד ששאל אמר לי – "לא, זה בסדר גמור, שאלתי את כל מי שיענה קודם. תודה." חייכתי, הרמזור הפך ירוק והמשכנו משם, והרגע הזה זכור לי כאחד הרגעים הכי מתוקים שיצא לי לחוות.

אולי אני מגזימה, אולי אחרים יחשבו 'ביג-דיל, טעות קטנה, ממשיכים הלאה'. אבל אני מסוג האנשים שדווקא הדברים הקטנים האלו שורטים לי בגאווה קצת יותר משהייתי רוצה, ואותו משפט נדיב שלו חסך לי את המבוכה והציל אותי מלהרגיש אידיוטית מושלמת. הלוואי עליי להצליח לעשות לאנשים את היום במשפט אחד.

לתמונות משמחות, רעיונות או תגובות – info@www.thepositiv.com (בכותרת 'דברים שאותי משמחים')

5 2 votes
Article Rating

תגיות

הדר נעימי

בת 23, סטודנטית לפסיכוביולוגיה. מאמינה שחדשות טובות נחוצות לעולם בדיוק כמו חמצן, או מים, או שוקולד.
Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
בדוק גם
Close
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x
Close
Close