רגע לפני שמצעד הגאווה יוצא לדרך, עוד לפני שהרחובות ייצבעו בצבעי הקשת, עוד לפני שהדי-ג'יי יפתח את המוזיקה והקהל יצעד בשירה – הלב שלי כבר שם
שם, בלב תל אביב. שם, בין אנשים שהחליטו לא לוותר על האפשרות להיות פשוט הם – גם אם זה עולה להם באומץ יומיומי.
השנה, מצעד הגאווה מרגיש עבורי לא רק חגיגה – אלא שליחות.
שליחות להזכיר לעצמנו ולחברה כולה שיש יופי בריבוי, שיש כוח בחמלה, שיש אומץ בלב פתוח.
זה לא אירוע של קהילה אחת. זה אירוע של כל מי שמאמין בעתיד טוב יותר.
כשאני חושב על כל אותם נערים ונערות, גברים ונשים, שחיים בתחושת פחד, הסתרה או שיפוט יומיומי – אני מבין למה חשוב כל כך שכולנו נבוא ונצעד.
השנה הזו במיוחד, כשהמציאות בישראל מרגישה לפעמים מפולגת, מותשת, כואבת -אני בוחר לקחת חלק באירוע שמחזיר לי את האמונה ברוח האנושית. באירוע שמפגיש בין זרים שהופכים לאחים לרגע.
שבו אין ימין או שמאל, אין דתיים או חילונים, אין תוויות – רק אנשים שמחים, אוהבים, גאים, חופשיים.
בכל מצעד כזה אני מרגיש מחדש את התקווה.
היא לא באה מהבמות או מהקונפטי – היא באה מהמבט בעיניים של ההולכים לידי.
היא באה מהילד שמחזיק שלט קטן שכתוב עליו: "גם לי מגיע לאהוב".
היא באה מהאמא שבאה לצעוד לצד הבת שלה בפעם הראשונה.
היא באה מאיתנו, מהאנשים שמבינים שצדק חברתי לא נבנה רק במחאות – אלא גם בצעדים של שמחה.
אז כן, הלב שלי כבר שם.
ביום שישי הקרוב אגיע לצעוד, לא רק בשם הזכות לאהוב – אלא בשם החובה לאהוב.
ובשבילי זו התקווה הכי יפה שאפשר לדווח עליה.
