משקיעים

בואו דברו

עדי חסיד | ישראלית - פרוייקט נשים חברתי תכף שבת, אני בפקק מרגיז, חייבת ירקות ופירות מקווה שהחנות של עמנואל תהיה פתוחה. הגעתי וראיתי עשרות אנשים, מבוגרים וצעירים עוטים מסכות וממלאים שקיות בירקות ופירות, שמתי לב, שאף אחד לא משלם בקופה. עמנואל זיהה אותי, סליחה על השעה, אני צריכה ירקות, אמרתי. מי הם כל האנשים הללו? שאלתי. עמנואל בצניעותו סיפר בענווה, שנוהג בכל יום שישי, לקראת סגירת החנות לחלק את הירקות והפירות לנזקקים, ללא תשלום. נפעמתי למראה שני עובדיו המסורים, הם העמיסו לזקנים את הסחורה והעניקו לכל אחד בקבוק קטן של מיץ, צידה לדרך. עמנואל ערך את החשבון והתעקש לתת לי אבטיח במתנה, "לכבוד שבת" אמר, הודיתי לו ואיחלתי לו שבת טובה עם משפחתו, לא ידעתי שנגעתי בנקודה הכי רגישה שלו. "אין לי משפחה" ,אמר. ליבי החסיר פעימה, עמנואל שלא כהרגלו פתח את ליבו וסיפר בכאב את שנצר בתוכו. "לפני כעשרים שנה, זה קרה בירושלים, ישבנו במסעדה, אישתי, ילדתי בת הארבע והתינוקת בת ארבעה חודשים. משפחה מאושרת עם שתי ילדות מלאכיות. מחבל מתאבד התפוצץ בקרבתנו. כשהתעוררתי לאחר ניתוחים רבים, הבנתי את גודל השבר. הילדות נהרגו במקום, אשתי נותחה, והצליעה נותרה כתזכורת רועמת. אישתי החלימה פיזית אך פצועה בנפש. מבחינתה העולם עצר מלכת ביום הפיגוע. כיום היא נמצאת בבית חולים לפגועי נפש, מנענעת בידיה תינוקת דמיונית, מחבקת, שרה לה ובוכה. מנותקת מחיים. בהתחלה היא סרבה לראותי, אך לא הרפיתי. אני מבקר אותה אחת לשבוע, מסרק את שיערה, מחבק והיא מוקירה תודה, ללא מילים. לא מצאתי מילים לנחמה. עמנואל הרגיש את תחושתי ועודד אותי, "לחיות נכון", אמר, "זה לאהוב את הזולת, האנושות מיואשת ועייפה, זקוקה נואשות לסדר חדש, ליחסים טובים". אפיתי עוגת תפוחים לשבת ולה קראתי "עוגת עמנואל'. האורחים לא הבינו, אבל הרגישו, ניחוח של אהבה. (Feed generated with FetchRSS)