הודעת הוואטסאפ של מיכל בנימין הגיעה אליי כמו הרבה פניות ל"חדשות הטובות", אבל הפעם כבר במשפט הראשון היה ברור שזה משהו אחר.
היא הציגה את עצמה כאמא של ניר, שנפל במלחמת חרבות ברזל, וסיפרה על יוזמה שנולדה יחד עם עוד נשים. יריד יצירה שיתקיים בשבועות, בהשתתפות עשר נשים, שכל אחת מהן יוצרת מתוך תהליך אישי.
קראתי את ההודעה, ועצרתי.
יש משהו ברגעים האלה שבהם את מבינה שאת לא רק מקבלת סיפור, אלא פוגשת דרך.
קבענו לדבר בזום.
כשהתחברתי לשיחה, הן כבר היו שם יחד, בדירה ביוון. חמש נשים. מדי פעם מישהי נוספת נכנסה לפריים, אמרה שלום, התיישבה, המשיכה בשלה. זה לא הרגיש כמו ראיון, אלא כמו כניסה עדינה למרחב מאוד אישי.
חמש נשים שיכולות.
כולן איבדו בנים. כמעט כולן את הבכור.
והן בחרו להיות יחד.
שרון ברוך אמא של עידו
שרון בן צבי אמא של עידו
סיגל הרוש אמא של ריף
זוהר אזולאי אמא של איתי
מיכל בנימין אמא של ניר
הן נמצאות כרגע ביוון, בדירה של חברה, אחרי שסיימו לעבוד יחד על היריד. עכשיו הן בעיקר יחד. מתאמנות, מדברות, שותקות, לומדות איך להיות בתוך הדבר הזה בלי למהר.
"אנחנו לומדות גם להיות יחד וגם לתת אחת לשנייה ספייס", הן אומרות לי.
איך הכל התחיל?
אני שואלת את מיכל איך נולדה היוזמה.
"זה התחיל בכלל באוגנדה", היא אומרת.
"נסענו למסע שנקרא Journey for Hope. עשרים נשים, לא הכרנו לפני. אבל משהו שם חיבר אותנו".
כחודשיים אחרי שחזרו לארץ, היא הרימה טלפון לשרון.
"לא חשבתי על יריד", היא מדגישה. "חשבתי על משהו קטן בינינו, על חיבור דרך יצירה".
זוהר מצטרפת לשיחה
"אני התחלתי להכין תכשיטים לעצמי ולאיתי. ואז הבנתי שאני רוצה ליצור משהו ממנו".
"ואז הבנו שיש עוד נשים", ממשיכה מיכל. "פרסמנו קול קורא, ופתאום זה גדל".
מה מחכה ביריד
אני שואלת מה יפגוש מי שיגיע.
"כל דוכן הוא סיפור", הן אומרות.
אמהות שנרשמו ליריד
- זוהר אזולאי אמא של איתי – טבעות
- מיכל בנימין אמא של ניר – סוקולנטים
- מירי אקשטיין אמא של מתן – קרמיקה
- נירית ברנשטיין אמא של בן – תכשיטים
- רוני – אחות של איתי- קרמיקה
- עדי לבנה לוגר – אמא של אסיף – כרטיסי ברכה מעוצבים
- איריס כץ – אמא של אור -קרמיקה ( שירן כץ אחות )
- מרים אלעזרי – אמא של יונתן – ציור
- שרית זוסמן – אמא של בן – פרחים מלבד.
- זוהר ברזילי – אמא של נועם – מנדלות
- סימה אשואן – אמא של סהר – מתנות ליולדת
"ולכל אחת יש גם מקום לבן שלה", מוסיפה אחת מהן.
"זה לא הנצחה. זה המשך".
היצירה כדרך להמשיך
אני שואלת על המקום של היצירה.
מיכל עונה
"אני עושה פלטת סוקולנטים. התחלתי לעסוק בטיפול בגינון. משרד הביטחון הפנה אותי לטיפול נפשי ובחרתי בזה".
"זה הידיים", מוסיפה זוהר.
"זה הגוף. זה מאפשר לזוז".
הן מדברות גם על הקבוצה.
"אנחנו קבוצה", הן אומרות. "ממש. מדברות כל הזמן, מחזיקות אחת את השנייה".
ומיכל הוסיפה:
"ביום הזיכרון אנחנו לא נפגשות יחד. זה קשה מדי. גם אזכרות. אבל אנחנו כן שם אחת בשביל השנייה, בדרך שלנו".
מה הם היו רוצים?
אני שואלת מה מוביל אותן קדימה.
"אני חושבת שכל אמא שואלת את עצמה מה הבן שלה היה רוצה", אומרת מיכל.
מישהי מאחוריה מוסיפה
"והתשובה היא להיות בתנועה".
"לעבוד, ליצור, לחיות", הן אומרות יחד.
פרטים על היריד
היריד יתקיים ביום שישי 15.5.2026 בין השעות 10:00 עד 13:00
בכתובת נגה 47 קיסריה
הבחירה לקיים את היריד בשבועות אולי התחילה מתזמון, אבל מהר מאוד קיבלה משמעות עמוקה יותר. שבועות הוא חג מתן תורה, חג שמזכיר ערכים של קהילה, של חיבור ושל ואהבת לרעך כמוך.
ובתוך המציאות שאנחנו חיים בה היום, זו כבר לא רק אמירה, אלא צורך.
האהבה, הנוכחות והתמיכה של אנשים שמגיעים, עוצרים, מקשיבים, קונים ומתחברים — הן לא רק מחזקות את היוזמה, אלא שומרות על הכוח של הנשים האלו להמשיך. להמשיך ליצור, להמשיך לנוע, ולהמשיך לשאת את הזיכרון של הבנים כחלק חי מהעשייה שלהן.
זו הזדמנות לא רק לקנות מתנה לשבועות, אלא לבחור להיות שם באמת.
להגיע, לפגוש, להקשיב, לתת מקום.
להיות חלק מהחיבוק הזה.
כי בתוך כל מה שקורה כאן, זה אולי הדבר הכי פשוט והכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות אחד עבור השני.
"זה לא רק יריד", אומרת מיכל לפני שאנחנו נפרדות.
"זה רגע של נשימה".
ואולי, דווקא בתוך המציאות שלא עוצרת, לבחור להגיע, להיות, ולתת מקום לאהבה — זו הדרך שלנו לנשום יחד איתן.
