
נכון, זו אולי קלישאה – אבל קלישאות לעיתים נולדות כי יש בהן אמת. אני כותבת את זה שבועיים אחרי שנפרדתי מהאדם שחשבתי שאיתו אתחתן. כן, זה טרי, זה כואב, וזה גם פתח דלת חדשה אליי
לא, אני לא "נרפאתי" מהפרידה. לא באמת יש לזה לוח זמנים. אבל בימים האלו, הרבה אנשים סביבי שיתפו אותי בעצות ובמחשבות ומה שגיליתי הוא שלפעמים, דווקא מתוך כאב, יכולה לצמוח מתנה.
פרידה יכולה לשחרר אותנו ממשהו שלא התאים
בתוך הזוגיות, לפעמים קשה לראות בבירור. אבל כשאנחנו יוצאים ממנה, פתאום מתבהרים דברים. אני הבנתי שהדבר שהציק לי מההתחלה, הוא זה שגם הביא לסיום. וזה שיעור גדול: להקשיב לעצמנו. למה שמתאים לנו באמת. לא לתת לאחרים להחליט איך ייראו החיים שלנו.
פרידה היא הזמנה להכיר את עצמנו מחדש
זו תקופה של הסתכלות פנימה. להבין מה חשוב לנו, מה אנחנו רוצים לקחת איתנו הלאה, ואיפה אפשר פשוט לשחרר. אני, למשל, טסתי לבד לרומא – משהו שמעולם לא חשבתי שאעשה. ישבתי לבד בים בשבת, שמעתי פודקאסט, כתבתי בלי פילטרים. והרגשתי – אני כאן. עם עצמי. וזה לא לבד. זה ביחד עם עצמי.
קחו את הזמן. תתנסו. תאהבו אתכם
העצה הכי טובה שקיבלתי? תהיו אדיבים לעצמכם. ברמה שלא הייתם אומרים מילה רעה לאחיינית בת ה-6 שלכם – אז למה כן להגיד אותה לעצמכם? הילדה או הילד הפנימי עדיין שם, ומגיע להם חיבוק. מהאדם הכי חשוב בחיים שלכם – אתם.
אז כן, פרידה כואבת. אבל היא גם התחלה. הזדמנות. שינוי מסלול בחזרה אל מי שאנחנו רוצים להיות.
בהצלחה, יא אלופים.
עד לפעם הבאה,
Ciao