התרגלנו לחשוב שאם משהו לא מושלם, אז הוא לא מספיק. שאם זה לא מצטלם טוב לאינסטגרם – אולי זה לא שווה. אם משהו בי לא עומד בסטנדרט – אולי אני לא שווה…
פעם באמת האמנתי בזה. ניסיתי לתקתק, להבריק, להרשים – כדי להיות "ראויה".
אבל עם השנים, גיליתי יופי אחר. עמוק יותר. פועם. יופי שנמצא דווקא במה שלא תואם את התבנית.
אני לומדת לאהוב את מה ששלי. גם אם זה לא מתאים לפיד של אף אחת אחרת.
יש חלקים בחיים שלי שעדיין לא "הסתדרו" – מערכות יחסים שלא נראות כמו בסרטים, החלטות שהיו רחוקות ממושלמות, שנים של מסלולים שהתגלו כלא נכונים.
ועדיין, גם מה שלא נוצץ או חלק – הוא שלי.
שלי, כי אני עברתי את זה. אני התמודדתי, כאבתי, שמחתי, נשמתי, יצרתי.
ומה שיצרתי – גם אם הוא לא מושלם – הוא אמיתי.
כתיבה שלא תמיד פוגעת בול, רעיונות שננטשו בדרך.
אבל הם נולדו ממני. הם מספרים משהו.
והם נבנו לאט, מתוך כוונה. לא מתוך צורך להרשים.
כי מושלם אולי מצטלם יפה – אבל מקרוב? הוא קר. סטרילי. לא נוגע.
ואמיתי? אמיתי פותח את הלב.
כמו שיר שלא מכוון בדיוק – אבל מרטיט. כמו מבט בעיניים – שמבין בלי מילים
אז לא, אני לא מושלמת. ואני גם לא מנסה להיות.
אני מתרגלת לאהוב את הגרסאות הקודמות של עצמי – גם אם לפעמים אני מתביישת בהן.
אני מזכירה לעצמי: זה שלי ולכן זה יקר – אפילו אם אף אחד אחר לא רואה את זה ככה.
ובעוד העולם ממשיך לרדוף אחרי כל מה שמלוטש אני בוחרת להוקיר את עצמי, גם אם לפעמים התמונה מעט מטושטשת. גם אם אין פילטר וגם כשאני עוד באמצע הדרך ולא בסוף.
