גם כשזה כואב – כל פרידה היא הזמנה לצמיחה, גילוי עצמי וחיבור עמוק יותר למהות שלנו
חלק מהפרידות שעברנו בחיים היו צפויות. תכננו אותן, ראינו אותן באות. אבל אחרות? הן פשוט נחתו עלינו בלי אזהרה.
קשר זוגי שנגמר, חברות שהתפוגגה, אנשים שפעם היו עוגן יומיומי ופתאום נעלמו. לא תמיד יש סגירת מעגל. לפעמים אין אפילו הסבר.
רק שקט. חלל ריק.
אבל עם הזמן למדתי משהו חשוב:
הפרידות האלה, גם כשהן כואבות, הן לא רק סוף – הן גם התחלה.
הן שער למשהו חדש. הן הזמנה.
הזמנה להכיר את עצמי טוב יותר, בלי השפעות חיצוניות.
הזמנה לזהות מה באמת חשוב לי, מה אני צריכה, ומה לא מתאים לי יותר.
הזמנה להפוך לגרסה הכי כנה, חופשית ומדויקת שלי.
ולפעמים, כשמישהו עוזב – מתפנה מרחב.
מרחב לשקט. מרחב לנשימה. מרחב לאדם אחר שיכנס. ולפעמים, זה פשוט הזמן לצמוח לבד.
אפשר לקחת את הכאב הזה ולשזור ממנו חוטים של הבנה.
לשאול: מה גרם לי לבחור באותו אדם?
מה נשאר ממני אחריו?
מה לא אסכים לקבל שוב ומה אני בוחרת להזמין אל חיי?
כי כל מי שעזב, אולי לקח איתו פיסה מהלב,
אבל גם השאיר אדמה.
אדמה רכה, פוריה, שעליה אפשר לבנות.
משהו חדש. אולי אמיתי יותר.
אז בפעם הבאה שמישהו עוזב במקום לשאול "למה זה קרה לי?",
אפשר לשאול: "מה זה בא ללמד אותי?"
ואולי, עם הזמן, גם לומר בלב שלם:
תודה שעזבת.
בזכותך, הפכתי להיות מי שאני היום.
