בין יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות, השנה המעבר ביניהם מורכב מתמיד. מצד אחד רגעים של שקט יחסי, מצד שני מלחמה שעדיין נמשכת, חוסר ודאות, וכמעט מדי יום עוד "הותר לפרסום". גם ברגעים שאמורים להיות חגיגיים יותר, המציאות מזכירה שהסיפור רחוק מלהסתיים.
בתוך הרצף הזה, נדמה שלכולנו יש זיכרון נוכח. לא רק ביום הזיכרון, אלא גם ביום שאחריו, וביום שאחרי העצמאות, ואפילו בתוך השגרה עצמה. המעבר בין הימים האלו אף פעם לא היה פשוט, והשנה הוא מרגיש מורכב במיוחד. יש קושי אמיתי לעבור מאבל לחגיגה, ומהם חזרה לשגרה, כאילו אפשר להניח את הזיכרון בצד ולהמשיך הלאה.
אבל אולי השגרה הזו, עם כל המורכבות שבה, היא דווקא מה שמאפשר להמשיך. כי אם היינו נשארים רק בתוך הזיכרון, בלי עשייה, בלי תנועה קדימה, קשה היה לקום. העשייה לא מבטלת את הזיכרון, היא זו שמחזיקה אותו בתוך החיים.
בתוך המציאות הזו עולה גם שאלה אחרת. מה עושים עם כל הכאב הזה. איך ממשיכים ממנו הלאה.
עבור עמותת "גואלי הארץ", התשובה לא נמצאת בזיכרון בלבד, אלא בעשייה.
עמותת "גואלי הארץ" פועלת בשלוש השנים האחרונות בשטח, בעיקר דרך חיזוק חוות חקלאיות והתיישבותיות בנגב, בגליל וביהודה ושומרון. הפעילות שלה משלבת מתנדבים, ציוד ותשתיות, אבל מעל הכול עומדת תפיסה ברורה של נוכחות בשטח. לא רק כפעולה כלכלית, אלא כבחירה ערכית של החזקת הקרקע והמשך החיים עליה.
העמותה פועלת לצד חקלאים וחלוצים בנקודות קצה, מקומות שבהם ההתיישבות דורשת מאמץ יומיומי והתמדה. דרך עבודה פיזית, סיוע בהקמת תשתיות וחיבור אנשים לאדמה, היא מחזקת את מי שבוחר להישאר ולעבד את הקרקע גם בתקופות מורכבות.
זו לא הדרך היחידה להנצחה או לעשייה, אבל הבחירה בהתיישבות ובחקלאות מעניקה לפעילות הזו אופי ייחודי. פחות טקסי ויותר יומיומי, פחות סמלי ויותר ממשי.
מתוך התפיסה הזו נולד גם מיזם "עגלות הגבורה", וכעת, אחרי שלוש שנות פעילות של העמותה, הוא מגיע לשלב המשמעותי ביותר שלו. היום 27-4-26 יום שני, ייצא המיזם לדרך באופן רשמי, כאשר עשרות עגלות ציוד חקלאי יגיעו ליעדים הסופיים שלהן ברחבי הארץ.
22 חוות, מהגולן ועד הנגב, יקבלו עגלות עמוסות ציוד, כשכל אחת מהן מוקדשת ללוחם שנפל. זו לא רק חלוקה של ציוד, אלא רגע שבו רעיון הופך למציאות בשטח.
העגלות עצמן הן כלי עבודה של ממש. עגלה ניידת עמוסת ציוד לחוות וליישובים מרוחקים, הכוללת גנרטור, רתכת, מערבל בטון נייד, דיסק וכלי עבודה ידניים. העלות של כל עגלה מגיעה לכ־60,000 ש"ח, והיא מאפשרת לחקלאים לשדרג את הפעילות, להתרחב ולפתור אתגרים לוגיסטיים בשטח.
יונתן בן שושן, מייסד המיזם, הפך כאב אישי על אובדן חברו יגל יניב שנרצח יחד עם אחיו מנחם בפיגוע בחווארה ב-26 בפברואר 2023, ליוזמה רחבה. לדבריו, המשפחות לא מחפשות רק להנציח באבן, אלא רוצות לראות את הזיכרון ממשיך לפעול, לבנות ולהחזיק את הארץ. זו ההנצחה הכי חיה שיש.
אחת העגלות מוקדשת לזכרו של רס"ל מתניה אלסטר ז"ל, שנפל בתחילת הלחימה בצפון. מתניה היה העובד הראשון בחווה שהקים אחיו אביה בגליל התחתון, חווה שנקראה על שמו לאחר נפילתו. העגלה שתגיע לחווה בימים הקרובים היא לא רק סמל, אלא המשך ישיר של הדרך.
אביה מתאר את הקשר העמוק של מתניה לאדמה. החיבור שלו לאדמה היה מטורף. הוא היה נשכב עליה, נותן לה נשיקה ומריח אותה. הוא ממש היה נמס לתוכה. זה היה הניצוץ שלו, וזה ניצוץ שלא כבה גם היום.
גם אימו, שרה, נזכרת בתקופה שבה הכול התחיל מאפס. לא היה שם כלום, לא מים ולא חשמל. היו ימים שהוא אמר שהוא לא יודע אם יצליח לעמוד בזה, אבל הוא לא ויתר. היו לו כוחות יוצאי דופן.
הנצחה דרך עשייה היא לא רעיון חדש, ויש מיזמים נוספים שמבקשים להפוך זיכרון לפעולה. אבל במקרה הזה, הבחירה להתמקד בהתיישבות ובחקלאות מעניקה לרעיון משמעות נוספת. לא רק לזכור את מי שנפל, אלא להמשיך בדיוק את מה שהוא האמין בו.
העגלה הזו לא תעמוד במקום. היא תעבוד. היא תהיה חלק מהשדה, מהאדמה, מהיומיום.
ובתוך מציאות שבה האבל עדיין נוכח, אולי יותר מאי פעם, יש כאן גם רגע קטן של תנועה קדימה. לא רק זיכרון, אלא התחלה של משהו שממשיך.
למידע נוסף על פעילות העמותה
https://goaley-haaretz.co.il
