כל יום הוא שווה – גם אם הוא לא פרודוקטיבי

יש ימים כאלה. ימים שבהם אני לא מסמנת שום "וי". לא עונה להודעות. לא מסדרת את הבית.
לא כותבת כלום, חוץ מרשימת מכולת שגם בה אני לא משתמשת.

ימים כאלה, שאני פשוט… נוכחת.
קמה לאט.
שוכבת עוד קצת.
נכנסת לאינסטגרם, גם כשאני יודעת שזה רק מרחיק אותי מעצמי.
חושבת שצריך שינוי – אבל לא עושה אותו.

פעם שנאתי את הימים האלה.
הרגשתי שהם מבוזבזים.
שהחיים ממשיכים ואני נשארת במקום.
כאילו כולם זזים קדימה, ורק אני תקועה בבועה שקופה – רואה את העולם מבחוץ, אבל לא מצליחה לגעת בו.

אבל עם הזמן, התחלתי לשאול שאלות אחרות.
מי החליט שכל יום חייב להיות מקפצה?
מי קבע שמנוחה היא עצלות?
שמותר לנוח – רק אם זה מקדם את היעדים שלי?

כי אולי גם ימים בלי תוצרים הם חלק מהתהליך.
אולי דווקא כשאני מפסיקה לנסות "לתקן" –
משהו בפנים דווקא נרפא.

התחלתי לתרגל את זה.
את העצירה.
את המנוחה שלא צריכה להצדיק את עצמה.
את הבחירה לקום מבלי להציל את העולם.

לא כל יום חייב להיות סיפור הצלחה.
חלקם – הם רק נשימה. שקט.
או התחלה חדשה שמחכה לי מעבר לפינה.

אז אם גם אתם מרגישים לפעמים שהעולם רץ ואתם מדשדשים – אולי זה דווקא הסימן לעצור.
לא כל פריחה נוצרת באור השמש:
לפעמים, דווקא במנוחה השקטה – מתחיל השינוי האמיתי.

תנוחו.
מותר לכם.