אור לגויים או מראה של עליונות?

"הדבר שהכי מעסיק אותי בתוך כל הדבר הזה זה דווקא האנטישמיות," אומר טל בשן בשיחה שלנו, "וזה יושב אצלי על עוול, ואצלי יש עניין עם עוול בפנימיות."

המשפט הזה, שנאמר כמעט בדרך אגב, פותח צוהר להבנה עמוקה על איך אנחנו, כעם, חווים את המציאות שלנו. כי אם טל צודק, ואני חושבת שהוא כן צודק, אז מה שמעסיק אותנו בחוץ הוא תמיד, תמיד, משהו שמשקף מה שעובר עלינו בפנים.

המראה: כשהחוץ מדבר על הפנים

טל בשן מלמד משהו שנשמע פשוט, אבל ככל שמתעמקים בו הוא הופך למהפכני: כל מה שמייצר אצלנו ריאקציה בחוץ משקף חלק בתוכנו שלא מטופל. אם הילד שלך מתבכיין וזה מקומם אותך, זה לא בגלל שהבכיינות היא כל כך נוראה – זה בגלל שהיא מזכירה לך את חוסר האונים שחווית בילדות. אם מישהו תלותי מעצבן אותך, זה בגלל שיש משהו בתלותיות שאתה לא יכול לשאת בעצמך.

"אם משהו בחוץ מפעיל אותך באופן רגשי, באופן קבוע," מסביר טל, "הוא כנראה פוגש חלק בפנימיות שלך שמאוים."

וזה נכון גם לרמה הקולקטיבית. כשאני שואלת אותו על השביעה באוקטובר, על האופן שבו כולנו חווינו את הטראומה הלאומית הזו, הוא עונה משהו שמפתיע ולא מפתיע בו זמנית:

"האופן שבו כל בן אדם חווה את השבעה באוקטובר הוא לחלוטין קשור בתשתית התודעתית המקורית הילדית שלו. יש אנשים שחווים את זה כנטישה, וזה מתכתב עם הילדות. חלק חווים את זה כבגידה, וזה מתכתב עם הילדות."

חלק מאיתנו ראו בשביעה באוקטובר נטישה. חלק ראו בגידה. חלק ראו חוסר שליטה. וכל אחד חווה את אותו אירוע דרך המשקפיים של הכאב הילדי שלו.

הטראומה הקולקטיבית: אנחנו העם שתמיד קמים עליו

אבל מה קורה כשלא רק אני או אתה חווים טראומה, אלא כשכל העם חווה טראומה של אלפי שנים? "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" – זה לא סתם פסוק מההגדה. זה הסיפור הקולקטיבי שלנו. זה הזיכרון שעובר מדור לדור, שמתקבע בגנים שלנו, שהופך להיות חלק מהתודעה הקולקטיבית.

ואז, בלי שאנחנו מבינים, אנחנו הופכים להיות העם שחי בפחד תמידי. לא פחד מודע בהכרח – אלא פחד תת-קרקעי, פחד שמנחה אותנו. פחד שאומר: שוב יבואו. שוב יפגעו בנו. שוב נהיה לבד.

וכשאני חושבת על זה, אני זוכרת את המשפט של טל על הביולוגיה שלנו: "הנפש ההישרדותית שלנו מכוונת לקחת בצורה הרבה יותר רצינית איומים וסכנות מאשר עונג ושמחה." אז מה קורה לעם שהאיומים היו אמיתיים במשך אלפי שנים? מה קורה כשהטיגריס באמת רודף אחרינו?

אנחנו הופכים לעם שחי במצב של הישרדות תמידי. ובמצב הזה, אנחנו לא יכולים לראות ברור.

דינמיקת קורבן-מתקיף: מה זה עושה לנו?

בשיחה שלנו, אני מדברת עם טל על משהו שמטריד אותי כבר הרבה זמן: הדינמיקה של קורבן-מתקיף שאנחנו חיים בתוכה. "אנחנו כל הזמן נעים במקום הזה של או שאלימים כלפינו או שאנחנו אלימים," אני אומרת לו. "אנחנו כל הזמן שם."

ואז הוא משתף משהו שקורע את הלב: בסדנה האחרונה שלו, 14 מתוך 16 משתתפים היו קורבנות לאימהות אלימות. לא אבות – אמהות. כי האלימות, מסתבר, היא לא עניין של מין. היא עניין של פחד שלא מטופל.

"אנחנו חברה מיליטריסטית," אני אומרת. "אנחנו מפקדים, אנחנו אלימים. ואנחנו לא באמת מאומנים באהבה."

ואז טל אומר משהו שממחיש את כל זה בצורה מושלמת: "מי שמפחד להינשך על ידי הכלב, מאיר את הצורך של הכלב לנישוך."

זה המשפט שעצר אותי. כי זה בדיוק מה שאנחנו עושים, לא? אנחנו כל כך מפחדים שיפגעו בנו, שאנחנו מאירים – מזמנים, מושכים – בדיוק את מה שאנחנו מפחדים ממנו. הפחד שלנו מאנטישמיות, מרדיפות, מהשמדה, הוא כל כך חזק, שהוא יוצר את המציאות הזו.

וזה מוביל אותנו למשהו עמוק יותר בשיחה: ל"עליונות המוסרית" שלנו.

טל לא מפחד להגיד את זה בגלוי: "אנחנו לא רק חווים את עצמנו עליונים מוסרית, אנחנו בכלל חכמולוגיים, אנחנו בכלל חושבים שאנחנו יותר. אנחנו מטיילים בחוץ לארץ ואנחנו בהרבה פעמים בזים לתרבות הגרמנית כי איזה פוצים הם, ולאמריקאים איזה דושים הם, ולתאיילנדים איזה פרימיטיבים הם."

זו כנראה אחת האמיתות הכי קשות לשמיעה. אבל היא גם המפתח.

כי אם אנחנו מבינים את עקרון המראה, אז העליונות הזו היא לא בגאווה. היא בפחד. אנחנו מרגישים עליונים בגלל שאנחנו כל כך מפחדים להרגיש נחותים. בגלל שהיסטורית, כשהרגשנו נחותים, השמידו אותנו.

אז אנחנו צועקים: "אנחנו העם הנבחר! אנחנו אור לגויים!" אבל האם אנחנו באמת? או שזה סתם מנגנון הגנה?

החדשות הטובות: איך משנים את זה?

אני שואלת את טל: "האם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כאומה? אם אנחנו מבינים את ההבנה הזו על הבן אדם האחד, האם יש משהו שאנחנו יכולים לקחת מזה ולעשות כאומה?"

והוא עונה בדיוק מה שציפיתי, אבל גם פחדתי, לשמוע:

"אני חושב שהשינוי התהומי אלינו קשור לאהבה. במקום הזה שאם יש הורה מאוד מאוד דומיננטי שאומר על אחד מחמשת הילדים שהוא המועדף, ברור לי שארבעת האחרים מאוד מאוד מקנאים ואפילו שונאים את האח. והדרך היחידה שלא ישנאו את האח הזה שההורים שמו אותו בפוזיציה הבלתי אפשרית הזו, זה שהוא באמת יבין את החוויה של האחים שלו. ובמקום לנצל את זה ולהגיד 'אני העם הנבחר, אני העם הנבחר,' באמת יעבוד בלהיות הדבר הזה, הנשגב והנעלה והנבחר, מתוך המציאות עצמה. כלומר שיהיה רגע שהאחים יגידו: נכון, זה כואב, זה מבאס, אבל זה בזכות. כלומר הוא באמת אור לגויים. הוא באמת נעלה."

וזה המפתח. התיקון הוא לא בכל פעם לצעוק אנטישמי אנטישמי התיקון הוא לשאול: מה זה באמת אומר להיות אומה רוחנית, מחוברת, אוהבת, חזקה, שהיא באמת אור לגויים?

"כל עוד אנחנו לא מתמקדים בחיבור הזה וברוחניות הזאת ובתיקון העצמי," אומר טל, "אז אומות העולם ימשיכו לתקוף אותנו. לא שאני כמובן מצדיק את התקיפה הזאת, אבל אני חושב שבסוף יש מערכת יחסים, כמו בזוגיות, בין תודעות."

וזה נכון גם ברמה האישית. כמה אנשים אני מכירה שמתלוננים על אנשים סביבם, על מערכות יחסים שלא עובדות, על עולם שלא מבין אותם – בלי לראות שהעולם הוא המראה שלהם? שמה שמעצבן אותם בחוץ הוא בדיוק מה שהם לא רוצים לראות בפנים?

דוגמה קטנה מהשיחה שלנו: טל מדבר על ADHD. הוא אומר משהו שפשוט הפך לי את הראש: "הפרעת קשב זה שהחליטו לצמצם את הילד לגודל של הכיתה במקום להגדיל את הכיתה. הילד לא נולד בטבע שלו, וגם אני טל בשן, לא נולדתי לשבת שמונה שעות בכיתה. אז הילד מקולקל? אולי הילד אמור להיות הצופה שמתריע מפני האויב? אולי הילד בטבע שלו הוא רועה? אולי הילד בטבע שלו הוא לקט או בנאי?"

זה מראה. במקום לשאול מה צריך הילד, אנחנו אומרים שהילד מקולקל. ואז אנחנו נותנים לו כדורים כדי שיתאים לנו. אנחנו לא מסוגלים לראות שאולי המערכת היא זו שצריכה להשתנות.

ואם זה נכון לגבי ילד עם ADHD, כמה יותר זה נכון לגבינו כעם?

הריפוי האישי הוא ריפוי קולקטיבי

אני חושבת על כל זה, ועל השיחה עם טל, ואני מבינה משהו: אנחנו לא נוכל לשנות את העולם בלי לשנות את עצמנו. לא נוכל להפסיק את האנטישמיות בלי להבין מה היא משקפת בנו. לא נוכל להיות אור לגויים בלי לעשות את העבודה הפנימית שתהפוך אותנו לאור.

וזו, אולי, החדשה הכי טובה שאני יכולה לחלוק היום: הפתרון קיים. הוא לא בחוץ – הוא בפנים. וכל אחד ואחת מאיתנו יכולים להתחיל לעשות אותו עכשיו.

כשאני עושה את העבודה שלי על הפחד שלי מנטישה, אני משנה את הדינמיקה שלי עם העולם. כשאתה עושה את העבודה שלך על הכעס או הבושה או חוסר האונים שלך, אתה משנה את הדינמיקה שלך. וכשמיליוני אנשים עושים את זה ביחד – אנחנו משנים את התודעה הקולקטיבית.

"תקופה מאוד מאוד חריפה למורים להחזיק את הלפיד הזה," אומר טל בשלב מסוים בשיחה. "חושך גדול."

אבל אני חושבת שהלפיד הזה הוא לא רק של מורים. הוא של כל אחד ואחת מאיתנו. ואם נבחר להדליק אותו, ולא לברוח ממנו – אולי נגלה שהאור שאנחנו אמורים להיות לא היה אגדה. הוא היה מחכה שנדליק אותו מבפנים.

טל בשן הוא מייסד בית הספר להתנהגות תודעתית, ומפתח שיטת "אימפקט" – שיטה לעבודה עצמית עמוקה המבוססת על הבנת מערכות ההפעלה התודעתיות שלנו. השיטה נבנתה לאורך יותר מ-25 שנה של עבודה עם אלפי תלמידים, ומלמדת איך לזהות את הפחדים והטראומות שמנהלות אותנו מאחורי הקלעים – ואיך לרפא אותם. ניתן להאזין ללא עלות לפודקאסט " סליחה זה לא מה שהזמנתי" או להצטרף לאחת הסדנאות שהוא מעביר ברחבי הארץ וכמובן לעקוב ברשתות.