המסע של עמית רחמימוב לשקט נפשי

הסיפור של עמית רחמימוב, מתמודד נפש, שבונה את עצמו מחדש דרך עבודה עם קרמיקה

בישראל חיים כיום מאות אלפי גברים ונשים המתמודדים עם מגבלה נפשית. חלקם בתוך מסגרות שיקום, אחרים לבד בבית. מאז תחילת המלחמה – מספר הפניות לעזרה נפשית נמצא בעלייה חדה. החרדות, הבידוד, הפסקת שגרות – כולם פוגעים באנשים שמתמודדים גם ככה עם קושי יומיומי.

בתוך המציאות הזו, יש מי שלא מוותר לעצמו.

עמית רחמימוב, כמעט בן 30, מתמודד עם הפרעת אישיות סכיזואידית. יש לו תואר ראשון בביולוגיה מאוניברסיטת תל אביב, וכשהיה במרחק סמינריון אחד בלבד מהסיום – הבין שהשלב הבא חייב להיות בניית שגרה. מקום לקום אליו. מסגרת לחיים.

הוא הגיע לעמותת אנוש דרך שירות סל שיקום של משרד הבריאות. זה התחיל במציאת דירה שתאפשר לו לצאת מבית ההורים – ונמשך בתהליך מתמשך של בנייה מחדש.
בתחילת המלחמה, חתם על חוזה לדירה במסגרת דיור תומך של אנוש, אך בפועל נכנס באמצע אוקטובר – בשיא חוסר הוודאות.

"אני מגיע למקום קבוע. יש לי תכלית. משמעות. זה לא מובן מאליו."

במקביל למעבר לדיור, עמית הגיע עם אנשי הצוות לסיור במפעל הקרמיקה של אנוש ברמת השרון. אחרי חשיבה ושיחה עם מעיין, בחר לנסות – לתקופה קצרה, כך חשב. היום, כבר תשעה חודשים שהוא שם.

"אחרי שסיימתי את הלימודים, לא הייתה לי מסגרת. לא היה לי לאן לקום בבוקר. הזמן פשוט התמסמס. עכשיו אני יוצר כלים מקרמיקה. זה הרבה יותר ממקצוע – זו חזרה לחיים."

במפעל הוא שוטף ידיים, מתלכלך, רוקם משהו. הוא עובד עם הידיים, רואה תוצאה מוחשית – וזוכה גם בתמורה אישית. על כל כלי שהוא מכין – הרווח עובר אליו. זה חלק בלתי נפרד מהשיקום.

במקביל, הוא מקבל ליווי כפול – עם ישי, אחד מאנשי המקצוע בעמותה – שניהם יחד עובדים לקראת היעד הבא: יציאה לשוק החופשי.
עמית כבר נמצא בראיונות קבלה, שוקל כיוונים – ומחזיק בחזון ברור.

"למדתי לשתף פעולה, לעבוד עם אנשים, להחזיק פרויקט. כל זה – בשביל שבעתיד, אוכל להשתלב בשוק העבודה החופשי."

ולמה דווקא קרמיקה?

"זה שקט טוב. שקט יוצר. אתה עובד עם הידיים, רואה את התוצאה. זה מספק, זה מוחשי – וזה שלי."

הוא מתאר את החיים עם מגבלה נפשית כהתמודדות שקטה, מתמשכת:

"זה לא משהו דרמטי כמו בסרטים. אתה פשוט לא מצליח להחזיק שגרה. הכול נהיה מאמץ. כשכולם ממשיכים – אתה נתקע."

מה שעושה את ההבדל, הוא התמיכה. גם בתקופות הכי סוערות:

"עברתי לדירה של אנוש בדיוק בחודש הראשון של המלחמה. המון מסגרות לא תפקדו – אבל אנוש כן. המקום עבד. האנשים היו שם. הייתה יציבות בתוך כל הכאוס."

"אי אפשר היה להימנע מזה – אזעקות, סטיקרים על חיילים שנהרגו, כל הדיבור על החטופים. זה קשה במיוחד כשיש לך רקע של טראומות הקשורות לצבא. כל פוש חדשות הרגיש כמו התקף קטן."

אבל דווקא אז, הוא מצא נקודת אור:

"מה שהיה יוצא דופן זה שגם העובדים – גם הם קיבלו תמיכה. זה נתן לי תחושת ביטחון. שהם לא רק מטפלים באחרים – אלא גם שומרים על עצמם. הרגשתי שיש לי על מי להישען."

ומה החלום הבא?

"להשתלב בשוק העבודה. למצוא תחומי עניין חדשים, אנשים שמרגישים לי בטוחים, מרחבים שבהם אני יכול לפרוח. לחיות חיים מלאים – כמו שכל אחד מאחל לעצמו."

מתנות שמכילות חיים שלמים

המוצרים שעמית וחבריו יוצרים נמכרים לקראת חג השבועות בחנות החברתית של אנוש – אנושופ. כל הרווחים מועברים ליוצרים עצמם, כחלק ממסלול השיקום.
הצלחת, הקרש, בקבוק הנירוסטה – הם אולי מתנה לחג, אבל הם גם הרבה מעבר.

זו הזדמנות לרכוש מתנה עם ערך אמיתי – ולתת מקום למי שמבקש לחזור לחיים.