השבוע חגגנו את ליל הסדר באחת המתכונות המוזרות ביותר שאפשר היה להעלות על הדעת. אי אפשר להכחיש, מה שהיה כאן היה מוזר מאוד- הורים וסבים שחוגגים לבד, זוגות צעירים לבד, רווקים בדירות רווקים לבד. מוזר. או כמו שחברה שלי שאלה אותי: “אז איפה את עושה את הסגר?”…
זה משהו שאני מקווה מאוד שלא יחזור על עצמו אף פעם, בשום צורה. ומצד שני, זה משהו שאולי לא יחזור אף פעם, בשום צורה. הזום המשפחתי המשותף, המרפסות המרקדות והמזמרות, שירותי המשלוחים שצברו תאוצה אדירה, מרדף אחרי ביצים שלא היה מבייש אף פסחא – להבדיל, שירותים חינמיים ושיתופים ולייבים ביוטיוב ותכנים מכל הגוונים שהופכים לנגישים ובעיקר מין הרגשת ביחד אחת גדולה, אוניברסלית, שמאחדת את כולנו. ממש את כולנו- כי אנחנו פה האנושות כולה, כולה, באותו מתרס. מי חלם שיקרה דבר כזה?
ואנחנו במלחמה קצת אחרת, והחיילים הם עובדי מערכות הבריאות ואנשי העבודות החיוניות, וזה כל כך טוב לראות שהעם יודע לחזק גם שם כשצריך. וכל כך טוב לראות שכל אחד עושה מארבע האמות שלו מה שהוא יכול, וכל אחד תורם את הידע והיכולת שלו למאמץ הכללי, ויש שמלמדים יוגה ממוחשבת או שמתנדבים להסיע דוגמים ממקום למקום או שתורמים ארוחות גורמה לליל הסדר למאות עובדי מערכות הבריאות שנאלצים לעבוד בחג או שפשוט נשארים בבית, למרות שבשבילם בית זה בדרך כלל רק מקום שאפשר לכבס בו. וגם זה דבר גדול.
ממש לא חסר מה לתת, לצלם, לשתף, להראות. אבל השבוע בחרתי במשהו קטן מאוד שאותי אישית די הימם, כי הוא הראה לי באיזו היסטוריה אנחנו חיים, כמה אפילו יסודות השגרה הבלתי משתנים משתנים הפעם, בקצת. כמה הזוי ייראה הכל בעוד כמה שנים. כמה כולנו באותה סירה, וכמה אנחנו באמת מתאמצים יפה כל כך לשמור עליה ועל כולנו, והתרגשתי קצת, משום מה. צילמתי כדי לשמור לי. מצרפת:
חשוב שנזכור כמה האחריות היא שלנו להמשיך ולשמור שהגל הזה יעבור יותר בטוב מאשר באובדן. כמה קצת עושה הרבה, כמה אחריות אישית משנה עולם שלם. כמה זה תלוי בנו כשנספר הלאה לילדינו ונכדינו, כמו שהורינו סיפרו לנו על מלחמת המפרץ, שזה יהיה ביותר נוסטלגיה מאשר טראומה. כמה ביחד אדיר שכזה, הוא גל שצריך לראות ולאסוף ולאמץ ולחרוט מול העיניים ולשמר בצנצנת על מדף גבוה, שיישאר איתנו גם לרגעים הטובים והרגילים יותר, שבע”ה יבואו בקרוב. אמן!
לתמונות משמחות, רעיונות או תגובות – [email protected] (בכותרת ‘דברים שאותי משמחים’)
