מידיי פעם יש תקופות בחיים – אישיות ולאומיות כאחד – שהחושך קצת בולע אותנו אליו, כמו חור שחור בחלל
אפשר לומר שבימים אלו כעם, אנחנו חווים תקופה כזאת, שבה נדמה שהעולם כולו מתנדנד באי יציבות. המלחמה מול איראן שמה אותנו במקום בו מעולם לא רצינו להיות- במקום של חוסר וודאות, אובדן, כאב, דאגה אינסופית לחיים שלנו ושל היקרים לליבנו.
כל כותרת חדשותית רק מוסיפה עוד שכבה של דאגה, וכל תחושת ביטחון נמסה אל תוך מציאות רותחת ומערערת. כשהלב כל כך כואב, קל להאמין שהחושך הזה, שעטף אותנו כמו שמיכה כבדה, הוא נצחי. שמה שהיה – לא ישוב, ומה שיבוא – רק יכאב יותר. אולי באמת העולם משתנה? ואולי הפעם אנחנו לגמרי לבד?
אבל דווקא מהמקום הזה, אני בוחרת להרים את הראש, להאמין- לא בגלל שאני מתעלמת מהמציאות, שדווקא אחרי הלילה החשוך הזה, תגיע זריחה מרהיבה.
הכי חשוך לפני עלות השחר – הוא משפט שכולנו מכירים, אבל זו לא סתם קלישאה. ההיסטוריה הישראלית והיהודית, וכן ההיסטוריה האישית של כל אחד מאיתנו, מלאה בנקודות שבזמן אמת הרגישו כמו הסוף, ובדיעבד רק היו ההתחלה: תובנות חדשות, אחדות לא צפויה ועוד שינויים שהגיעו כי כבר לא הייתה ברירה אלא להשתנות.
אני לא יודעת מה יקרה מחר. אף אחד אינו יודע.
אבל אני כן יודעת שאם עברנו את פרעה- נעבור גם את זה.
אנחנו חיים בתקופה סוערת, אבל אחרי כל סערה- מגיע שקט. והאור עוד יגיע. אולי הוא עדיין רחוק, אולי עוד נכונו לנו ימים קשים, אבל הוא תמיד מגיע. לפעמים לא בצורה שאליה התכוננו ושלה ציפינו, אבל הוא מגיע.
אז אני ממשיכה להאמין. להאמין בטוב האנושי, להאמין בכוח של עם ששרד כל כך הרבה ושיודע להתאחד כשקשה ולהאמין – אולי יותר מכל – כשדווקא שנדמה שהלב לא יוכל לשאת יותר, דווקא אז – עולה השחר.
ואם אתם מרגישים שהחושך כבר מכביד עליכם, אל תשכחו: אתם לא לבד. רבים מרגישים כמוכם, וחלק מלהחזיק מעמד הוא להזכיר לאחרים- וגם לעצמנו- שכל לילה בסוף נגמר, ואחריו מגיע יום מלא בשמש.
