פעם לצחצח שיניים זה היה רעיון של מיעוט. הם צעקו חזק “מי שרוצה לצחצח שיניים זו זכותו המלאה” או למשל הרעיון של מיעוט העבדים באימפריות האירופאיות במאה ה-19 שצעק “אנחנו לא רכוש”. המציאות היא היווצרות של רעיונות מיעוט שצעק בעבר לכיוון המוסרי. כל דבר שיש נוצר פעמיים. פעם אחת בראש ואז במציאות. דבר מסוים לפני שהוא נהיה דבר הוא היה רעיון. רעיון הוא היווצרות של מחשבות שבחנו את המציאות. כל הדברים שקיימים הם תולדה של רעיונות ובעצם כל המציאות שבה אני חי היא היווצרות של רעיונות של אנשים שהיו כאן לפניי והטילו ספק במציאות בעזרת רעיונות.
“החופש לעולם אינו ניתן מרצונו הטוב של המדכא, עליו להיתבע ע”י המדוכא”
מרתין לותר קינג
מרתין לותר קינג שמצא את עצמו מדוכא על ידי הרוב במציאות של תקופתו. הסביר שהחופש לעולם אינו ניתן על ידי הרוב המדכא, אלא על ידי המיעוט המדוכא וצעק למען שיוון זכויות לאפרו-אמריקאים. נחזור אלינו. אם כל כולי רעיונות של אנשים שסיפרו לי אותם בדרך כזו או אחרת אז איפה הרעיון שלי ? אם המציאות היא כמו שהביאו לי אותה אז איפה ההתחדשות של המציאות ?
המציאות צמאה להתחדשות וכך גם אני וטוב ששאלתם. אם אני מעז לא להתחדש אז אני מתחיל לשאול הרבה שאלות שיוצרות חרדה ופתאום אני קונה מלא דברים שאני לא צריך. ואני מלא רעיונות. בחלקם אני בטוח ובחלקם פחות. לגשת לרעיונות שלי זה כמו שאני אגש לארון שלי שמלא בבגדים. בגדים שזארה סיפרה לי, שרנואר ואסוס סיפרו לי, אמריקן איגל ועוד. ואני אבחר חולצה שאני לא כל כך בטוח בה כי היא פשוט לא שלי ובסך הכל סיפרו לי עליה. כשאני אלבש אותה ייווצר אצלי מצב שאני אשאל בלי סוף את כולם אם החולצה יפה עליי. ככל שיותר סיפרו לי עליה יוצא שהיא פחות שלי וככה אשאל יותר את אמא ואז את אחותי ואת החברים ואעשה ווידוא באינסטגרם.
רעיון שהוא לא שלי ובסך הכל סיפרו לי עליו גורם לי להרגיש לא בנוח וזר מול עצמי ואני מוצא נחמה בלשאול את כל העולם אם אני בסדר. ככל שאני מאמין יותר לרעיונות שמספרים לי ולא מטיל בהם ספק אני חי בריצוי ואישור חברתי. אז במקום ללבוש רעיונות שהם לא שלי אני בוחר ומטיל ספק – מי סיפר לי על החולצה הזאת ואיזה רעיון אלבש היום. כי כל יום וכל היום אני חייב לגשת לארון הרעיונות שלי.
