אחד הדברים הראשונים שלימדתי את הבן שלי הוא, כי לכל שאלה יש תשובה וכמובן רצוי שהיא תהיה נכונה. שאלות כמו: "איזה צבע זה"? "מה אוכל ארנב"? "איך עושה כבשה"? ושאלת השאלות "איך היה בגן"? לשאלה האחרונה אני מקבלת את אותה תשובה כל יום: "כיף", ולא משנה מה באמת קרה בגן, ואז הבנתי שהפכתי את הבן שלי לספק תשובות ואותי לצרכנית השאלות. וכשאליאב שלי גדל והתחיל לדבר, הוא הפנים את התהליך והפך בעצמו לצרכן השאלות ואני לספקית התשובות.
אין ספק, כי ישנן שאלות חשובות שצריכות להישאל מתוך דאגה ובטחון לילדים שלנו, אבל התקשורת שלנו לא צריכה להיות מבוססת רק על שאלות ותשובות. בין אם התקשורת היא עם ילדים או עם הסביבה או עם עצמנו. כאשר החזקתי בתפיסה ברורה שלכל שאלה צריכה להיות תשובה, די מהר התמכרתי לתבנית שהיא מגבילה, משום שכשעולה במוחי שאלה, גם הלחץ לקבל עליה תשובה עולה והאנרגיה שמושקעת בחיפוש התשובה היא עצומה, והיא גם גורמת למתח מיותר עד קבלת התשובה.
אז מה יותר טוב מזה עבורנו? ומה עוד אפשרי?
כשהכרתי בכך שליקום יש הרבה מה להציע לי, והייתי פתוחה ומוכנה לקבל באמונה שלמה כל מודעות שתגיע מתוכי מעצם שאלת השאלה, התחלתי לראות שינוי וגיליתי את היכולת ליצור לעצמי מציאות אחרת. מציאות שהיא רגועה יותר שמזמנת לי דברים חדשים ונכונים עבורי. אז גם הבנתי שהשאלה היא זו שמעצימה ולא בהכרח התשובה.
את הבן שלי אני מלמדת היום, שאפשר וזה אפילו כדאי לשאול שאלות פתוחות או כמו שאני והוא קוראים להן -"שאלות הקסם", משום שכאשר ילד שילמד מגיל קטן, לשאול שאלות שהוא או אחרים לא חייבים לספק לו עליהן מענה מיידי, הוא גם ילמד לשחרר בקלות את השליטה על מצבים בחייו שלא יסתדרו עבורו כפי שהוא ציפה, והדבר ימנע ממנו תסכולים, כעסים ומתחים מיותרים.
