בכל בוקר אני רגילה לעשות צעדת בוקר ולסיימה בשתיית קפה בבית הקפה השכונתי. לא חדלתי ממנהגי זה גם בימי הקורונה. אלא שעכשיו יש לעמוד בתור עטוית מסיכה ולשמור על ריחוק על פי המדבקות שעל הרצפה בכניסה לקפה.
גם בבוקר זה נעמדתי בתור על פי הכללים, למרות שבתיקי כרטיס “פטור מתור” המוענק לבני השמונים ומעלה. לפתע ומשום מקום נעמד לפני גבר צעיר בשנות הארבעים להערכתי, חמוש כמו כולם בנייד ועיניו תקועות במסך.
“סליחה” פניתי אליו
“אני לפניך בתור”. בדרך כלל אני די חוששת להתעמת עם מי שאינני מכירה, אבל הפעם הרהבתי עוז.
הבחור הרים עיניו מן המסך הסתכל עלי רגע ואמר “לא רק שאת כמובן לפני בתור, אלא שאני גם מזמין אותך לקפה”
“לא, אין צורך, רק רציתי לשמור על התור”
בינתיים הגיע תורי להזמין. הבחור ניגש לראש התור וביקש לשלם עבור הזמנתי. מחיתי קלות , אך הוא התעקש לשלם , הזמין את הקפה שלו ונעלם .
הציור של הציירת נילי זהבי -סבו מדריכת הורים ומאבחנת ציורי ילדים
