האפילפסיה שלי

לפני כ- 6 שנים הכל השתנה: כמה חודשים אחרי שאבא נפטר בידיים שלי ושל אחי ותוך כדי התחלת התואר הראשון שלי, נפלה עליי "מחלת נפילה", עד אז הדבר היחיד שהיה בעייתי אצלי היה עודף המשקל שאיתו התמודדתי מגיל הנעורים. אני עובדת כמזכירת קבלה בבית חולים כבר מעל 16 שנה, עוד מימי השירות הלאומי שלי, מאז ומתמיד אהבתי עבודה עם אנשים.

החלטתי ללמוד תואר ראשון אבל דחיתי את זה ודווקא כשהתחלתי ללמוד אבא שלי נפטר והכאב והצער כמעט מנעו ממני את הלימודים אבל החלטתי ללכת על זה ונסעתי ללמוד במכללת עמק יזרעאל לתואר ראשון ב"מנהל מערכות בריאות", ואז… יום אחד הייתי בדרך למבחן בפסיכולוגיה עם שתי חברות, ברגע אחד אני נוהגת ברכב ולאחר מכן פתאום אני מתעוררת וחוזרת להכרה כשאני באמבולנס ופראמדיק מרגיע אותי (כי הייתי היסטרית ומבולבלת) ואומר לי: "הכל בסדר, התעלפת, את בדרך לבית החולים", בדיעבד, התברר שלא סתם התעלפתי תוך כדי נהיגה (!!!) אלא קיבלתי התקף אפילפטי לראשונה בחיי, בגיל 33… כשהודיעו לי על כך בבית החולים הרגשתי שהשמיים נפלו עליי, התחלתי לבדוק ולחקור מה זו אפילפסיה והיה לי קשה לקבל את העובדה שדווקא עליי זה נפל כרעם ביום בהיר. הרופאים דיברו ואני חשבתי: "מה יהיה הלאה?, למה זה מגיע לי? למה בגיל כזה אני צריכה לקחת כדורים"? ועוד ועוד מחשבות מתסכלות…

וכך בין שיעור לשיעור במכללה, בין מבחן למבחן, בין אשפוזים וביקורים אצל נוירולוגים, חילקתי את הזמן בין עבודה במשמרות בבי"ח לבין למידה למטרת ידע נרחב והעשרה (אם כבר הלכתי בגיל מאוחר יחסית על תואר אז עשיתי כל שביכולתי כדי לעבור אותו עם ממוצע טוב פלוס). התחלתי להציב לעצמי מטרות ולהגשים אותן. ירדתי קצת במשקל אבל הכדורים לא תרמו לעניין והעליתי הכל (ואפילו יותר)…


איך אומר השיר: "אני נופל וקם"… אז נפלתי לא מעט אבל הודות לסביבה תומכת: משפחה וחברים יקרים ללבי  וללא ספק כוח רצון פנימי שהניע אותי להמשיך בשגרה גם כשהיה פחות טוב. אין ברירה. עם השנים למדתי שאני זו שמהווה את המכשול היחידי שמפריד ביני לבין הגשמת החלומות שלי. את התואר סיימתי בהצטיינות J ומאז עברו שנתיים פלוס, והיה לי שקט מההתקפים הגדולים חוץ מכמה התקפי "ניתוק" קלים של מספר שניות, ואחרי שחשבתי שזה מאחוריי, שוב הגיע התקף גדול כולל פרכוס וכולל נפילה לצערי. פיזית. וכמובן רגשית. ולאחר 3 שבועות עוד התקף "טוני קלוני" כולל פרכוסים ואיבוד הכרה…

אבל… אני מאמינה בכוח הרצון וההתמדה. אני דוגלת בעבודה קשה כי רק ככה לומדים להעריך.  אני בן אדם מאמין, באתי מבית מסורתי וחונכתי על ערכים ועל "דרך ארץ קדמה לתורה" ואני דואגת להפיץ בכל מקום בסביבתי הקרובה אופטימיות. אני מאמינה שהנפש בהחלט משפיעה על הגוף עצמו ועל השלכות האפילפסיה, שאיתה למדתי לחיות בשלום ולהאמין שככל שאתמיד בבדיקות, בלקיחת התרופות בזמן ובשינה של לפחות 6-7 שעות בלילה וחשיבה חיובית שלמרות כל הקשיים אני אנצח ואתגבר על כל המחסומים ובעיקר אני אמשיך לעבוד כפקידת קבלה במכון הרנטגן עם צוות נהדר ולהדפיס פענוחי בדיקות עם ד"ר שבזכותו אני לומדת כל יום דבר חדש בתחומי הרפואה, מחכימה וצוברת ידע. ומה שנשאר להגשים את החלום ולהיות אמא, כי שעון החול מסרב להאמין שאני צעירה בנפש והחליט שאני בת 38…

לפעמים קשה לי ומרגישה עייפה ולפעמים טוב וכיף לי באותה הנשימה כי אני יודעת שלכל דבר יש סיבה.
החלטתי להעלות את המודעות לאפילפסיה, למרות שבעבר די פחדתי מתגובות, (שאנשים ירחמו או יצחקו או שלא יתייחסו אליי כשווה בין שווים), אבל היום אני מרגישה חובה להסביר שאנחנו יכולים הכל כמו כולם!!! יש עליות ומורדות, אבל צריך שתהיה תקווה כדי להגשים את החלומות והשאיפות שלנו ולא לחיות עם רחמים עצמיים. נכון, הלך הרישיון והלך יחד איתו חלק נכבד מהעצמאות שלי ואני צריכה להתמודד עם תחבורה ציבורית של ימי הביניים… אבל היום אני יודעת ללא ספק שה' תמיד שומר עליי.

תמיד תודו על מה שיש לכם, ותחשבו איך אתם יכולים לתעל את המצב הקיים לטובתכם ולטובת הכלל. תמיד תהיו אופטימיים, ותסתכלו על חצי הכוס המלאה. בכל דבר. תמיד.

תגיות

Leave a Reply

avatar
  Subscribe  
Notify of

כתבות קשורות

Close
WhatsApp chat