מה קורה כששני גיסים, מוזיקאים ואבות לחיילים, לוקחים את החרדה הפרטית והופכים אותה לשיר בועט שמבקש שינוי?
זה בדיוק מה שעומד מאחורי הסינגל החדש של פרויקט גיסנו – "שתי אצבעות מעזה".
בימים שבהם הגבול בין בית לחזית מתערער, השיר הזה מביא קול אחר: אותנטי, חשוף, ומעורר מחשבה.
המילים נולדו בלילה אחד של חרדה שקטה אצל אלי פוקס – לוחם לשעבר ואב לשני חיילים, שהרגיש שהמציאות הנוכחית שוברת את הגבולות שבין הפנים לחוץ. הוא שלח את המילים לגיסו אסי הירשפלד, והן קיבלו חיים חדשים בלחן שנולד מתוך שיחה אמיצה על פחד, שתיקות, ואבהות בשעת מלחמה.
"זה לא שיר של מלחמה", אומרים בגיסנו, "זה שיר של מציאות. מציאות שבה אי אפשר לברוח ממה שקורה – אפילו לא מהסלון של הבית".
השיר עוסק בכאב אישי ובמחאה שקטה נגד אטימות והכחשה – אבל לא שוכח להזכיר גם את הכוח שיש לנו, דרך מוזיקה, מילים וחיבורים אנושיים.
עם שורה נוקבת כמו "פוליטיקאים, גנרלים, סוחרים – כולם עוצמים עיניים, ועושים שם עסקים", ברור שהשיר לא נועד להתחנף, אלא לפקוח עיניים.
הבכורה של השיר התקיימה דווקא בספרייה העירונית בקריית אונו – לא במה קלאסית לשיר מחאה, אבל בית אמיתי לקהילה ותרבות.
גיסנו, הרכב שמאחוריו עומדים גיסים, שכנים וחברים עם תשוקה לרוק ישראלי מהלב, ממשיך להוכיח שאפשר לעשות אמנות בועטת גם מהשגרה – ואולי דווקא ממנה.
חילוניה מבית טוב- התבוננות בפרשת השבוע
