אחרי שהטריילר של "להציל את דינו" (The Adventures of Jurassic Pet) הוקרן בבית, היה ברור שאין ברירה אלא לקפוץ יחד לקולנוע. לקחתי שני בנים בני 8.5, מצוידים בפופקורן ושתייה, וישבנו בשורה קרובה למסך כדי להרגיש ממש בתוך ההרפתקה.
הסרט (בימוי: ריאן בלגרדט, אורך: 90 דקות) מגולל את סיפורו של כריס, ילד צעיר שמקבל במתנה ממוכר חביב בחנות עתיקות, תיבה מסתורית מהבעלים של חנות עתיקות. כשכריס פותח את התיבה, הוא מגלה ביצת דינוזאור ענקית שמתחילה לזוז ולהיסדק, עד שמתוכה בוקע דינו — דינוזאור קטן וחמוד שמיד נכנס לו ללב. מהרגע הראשון, כריס מחליט להסתיר את דינו מהמבוגרים, כולל מהמשפחה ומהמורים, ולשתף רק את חבריו הקרובים.
בהמשך, כריס לוקח את דינו למוזיאון הטבע כדי להבין מה עושים עם יצור כל כך יוצא דופן, אבל בדרך בסופר העניינים מסתבכים: דינו בורח, נתפס בידי מדען מרושע שמתכנן לנצל אותו לניסויים, ובזכות דמות מוכרת שמחופשת לקבצן ש"במקרה נמצא שם" יוצאים כולם למבצע חילוץ נועז ומלא אקשן.
מהחוויה האישית שלי בקולנוע, הילדים היו מרותקים לכל אורך הדרך. הם צחקו, התרגשו, ובשלב שבו דינו בקע מהביצה אפילו זרקו הערה משעשעת — "רואים שזה AI" — מה שמעיד על כמה שהם רגילים לאפקטים ודימויים דיגיטליים. עם זאת, הם יצאו מהסרט בתחושה שהם עברו הרפתקה מרגשת, וזה היה שווה הכול.
מבחינתי, מעבר לחוויית הצפייה, הסרט מעלה שאלה חשובה: עד כמה נכון שילד ירגיש צורך להסתיר דבר כזה גדול מההורים? בדרך הביתה דיברנו על זה — על החשיבות של לשתף, גם כשנדמה שאולי יכעסו או ייבהלו. הסברתי שגם אם אני אישית לא ממש חובב/ת לטאות, ברור לגמרי שאהיה שם לעזור, לתמוך ולאפשר להם לא להיכנס להרפתקאות מסוכנות לבד.
"להציל את דינו" הוא סרט צבעוני, מלא אקשן ורגעים מצחיקים, שמספק שעה וחצי של בריחה מהמציאות (ובתרגום לעברית מצוין, בכיכובם של אדם פייגנבוים, הראל ליסמן ויוסי קאנץ). עם זאת, הוא גם פותח פתח לשיחה עמוקה וחשובה על אחריות, גבולות ושיתוף. כי לא תמיד יש Happy End בחיים האמיתיים, והכי חשוב לדעת שלא חייבים להתמודד עם כל הרפתקה לבד.
בשורה התחתונה, זו הייתה חוויה משפחתית מהנה, שממשיכה איתנו גם הרבה אחרי שהמסך כבה.
