מה שמואר צומח

טל בשן, מייסד בית הספר למנהיגות תודעתית ומפתח שיטת אימפקט, מסביר את אחד הכללים החשובים בהנהגת התודעה שלנו: "מה שמואר צומח".

בטבע, הוא מסביר, צמיחה תלויה באור. צמח שמקבל אור יגדל, יתחזק ויפרח. צמח שנשאר בצל יתקשה להתפתח, גם אם האדמה טובה והמים זמינים. האור לא מבטל תנאים אחרים, אבל הוא תנאי בסיסי לתנועה ולגדילה.

לטענתו, אותו עיקרון פועל גם בנפש האנושית. בני אדם מגיבים לאור בדיוק באותו אופן. אני מכירה את הרעיון הזה גם מתפיסת תשומת הלב כאנרגיה יוצרת. מה שאנחנו מפנים אליו תשומת לב גדל, מתחזק ותופס יותר מקום בתודעה. מה שנשאר בחושך קטן או מתפוגג.
הכלל הזה לא מבטיח טוב ולא מעלים קושי. הוא מתאר מנגנון. האור, כלומר תשומת הלב, מזין דפוסים ורגשות, לטוב ולרע. לכן, אומר טל, אם אנחנו מאירים שוב ושוב פחד, איום וסכנה, הם גדלים בתוכנו. ואם אנחנו מאירים תנועה, למידה והתגברות, אז הם אלה שצומחים.

אבל כאן מתחדדת שאלה.
אם מה שמואר צומח, ואם אנחנו כבני אדם מגיבים כל כך חזק לאור ולתשומת לב, למה אנחנו נמשכים קודם כול לרע, לפחד, לאיום ולשליליות.
ומתוך השאלה הזו עולה בשיחה גם שאלה מאוד קונקרטית מבחינה תקשורתית. למה כמעט כל ניסיון לפתח מדור של חדשות טובות בסופו של דבר דועך. למה זה לא מתרומם, לא מחזיק רייטינג, והקשב הציבורי חוזר שוב ושוב לדרמה ולאיום.

למה הטיגריס תמיד ינצח את השלכת
כאן טל מחזיר את הדיון לביולוגיה הבסיסית של האדם. לדבריו, "התודעה שלנו בנויה קודם כול כמערכת הישרדותית. כדי לשרוד, האדם הקדמון היה חייב לזהות סכנה במהירות, הרבה לפני ששם לב ליופי שסביבו.
אם היינו יושבים במערה פרהיסטורית ואבא שלנו היה אומר לנו לצאת החוצה כי יש שלכת מקסימה, ייתכן שלא היינו מגיבים מיד. אבל אם הוא היה אומר לנו לא לצאת כי יש טיגריס שמנסה לטרוף אותנו, היינו מגיבים בוודאות.
הנפש שלנו", הוא מסביר, "לוקחת איומים ברצינות גדולה יותר מעונג ושמחה. לא משום שאנחנו שליליים, אלא משום שאיום יכול להכחיד אותנו בן רגע. הטיגריס או יהרוג אותנו או לא. השלכת יכולה להיות או לא להיות. לכן אירועים דרמטיים ומאיימים מעצבים אותנו עמוק יותר מאירועים חיוביים, והקשב שלנו נמשך אליהם כמעט באופן אוטומטי.
בשונה מהצמחים, חוק מה שמואר צומח לא מתממש אצל בני אדם באופן טבעי. לא משום שהוא לא נכון, אלא משום שהתודעה ההישרדותית שלנו מאירה שוב ושוב את מה שמסוכן, וכך מגדילה אותו. ולכן נדרשת התערבות מודעת

הפחד מהטוב המוחלט

"אבל ההסבר ההישרדותי הוא רק שכבה אחת". טל מוסיף שיש כאן גם שכבה רגשית עמוקה יותר. "הפחד לא רק ממה שרע, אלא גם ממה שטוב מדי.

יש אנשים", הוא אומר, "שחוששים שאם תפיסת העולם שלהם תהיה חיובית מדי, אם הם ירשו לעצמם לשמוח, להירגע, להרגיש בטוחים, הם יורידו את ההגנות שלהם. ואז, ברגע אחד, שוב ייפגעו. שוב ירמו אותם, שוב ינטשו, שוב יאכזבו.

אופטימיות יתר ושמחת יתר נתפסות אצלם כסכנה. לא כהתרחבות, אלא כחשיפה. במובן הזה, טוב מוחלט מאיים כמעט כמו רע מוחלט. הוא דורש אמון. והוא דורש ויתור על דריכות מתמדת.

יכול להיות שה"חדשות הטובות", כשהן מוצגות כטוב נקי, מנותק מקושי, מתקשות להחזיק. ככאלה, הן עלולות להיתפס כלא מחוברות למציאות, כניסיון לכסות על החושך במקום לפגוש אותו.

אבל כאן מגיע ההבחנה שחשובה לי במיוחד.

לא טוב מלאכותי אלא טוב של התגברות

אנחנו אולי נמשכים לפחד, אבל כמעט באותה העוצמה אנחנו נמשכים לסיפורי גבורה. לא לטוב שמכחיש קושי, אלא לטוב שעובר דרכו.

סיפורים של אנשים שהתמודדו עם כאב, פחד, אובדן או משבר, ומצאו דרך לנוע מתוכם הלאה, מחזיקים קשב. הם מרגשים, הם מעוררים השראה, והם נשארים בזיכרון. לא משום שהם ורודים, אלא משום שהם אמיתיים. 

במובן הזה, חדשות טובות לא צריכות להיות כאלה שאין בהן בעיה. להיפך. הן חדשות שבהן יש בעיה/קושי/אתגר, אבל יש בהן  גם תנועה. יש ניסיון, בחירה, אחריות, פתרון חלקי או פרספקטיבה חדשה.

זה סוג הטוב שלא מוריד הגנות. להפך. הוא מחזק. הוא אומר: הקושי קיים, אבל אפשר לפגוש אותו. אפשר לצמוח ממנו.

ולמה זה חשוב דווקא עכשיו

בשיחה שלנו טל חזר שוב ושוב לנושא המורים. לא כמטאפורה גדולה, אלא כתפקיד יומיומי. בעולם שהוא תופס כעולם שיש בו הרבה חושך, הוא לא מדבר על תיקון עולמי או על הצלה קולקטיבית.

“לי ברור שאני לא יכול להציל את העולם,” הוא אומר. “אני מורה. מורה מבת חפר. עובד עם התלמידים שלי. זה מה שאני יודע לעשות, זה מה שאני רוצה לעשות, וזה מה שעושה לי טוב. לא מעבר לזה.”

הוא מדבר על מורים כמי שמחזיקים לפיד. לא כאלה שמאירים את כל הדרך, ולא כאלה שמבטיחים פתרון כולל, אלא כאלה שמאירים נקודה. לפעמים אדם אחד. לפעמים קבוצה קטנה. לפעמים תהליך אחד.

“דווקא בתקופות כאלה,” הוא אומר, “התפקיד של מורים הוא להחזיק את הלפיד. לא ממקום של פחד, אלא ממקום של אחריות.”

הדברים האלה נגעו בי. לא בגלל שהם גדולים, אלא דווקא בגלל הצניעות שבהם. הם לא מנסים להושיע. הם לא מבטיחים אור תמידי. הם מציעים נוכחות. עקביות. אור קטן שמוחזק לאורך זמן.

הבחירה שלי להאיר דרך הכתבות את הפעילות של טל נובעת מהמקום הזה. מקום של הערכה והכרת תודה. מקום שרואה חובה וזכות להאיר על לפיד שמוחזק בעולם שיש בו הרבה חושך.

אבל לא רק עליו.

מבחינתי, כל אדם שעושה עבודה עם עצמו, כל מורה, מטפל, מחנך או אדם מן השורה שבוחר לפגוש קושי, ללמוד ממנו ולנוע מתוכו הלאה, מחזיק לפיד. לפעמים בלי לקרוא לזה כך. לפעמים בלי במה. לפעמים בלי רייטינג. כאן חוזר חוק מה שמואר צומח. לא כהבטחה לטוב מוחלט, אלא כהזמנה לאחריות. לבחור מה אנחנו מאירים. לבחור אילו סיפורים אנחנו מספרים. לבחור להאיר לא את החושך עצמו, אלא את האנשים שמוכנים להחזיק אור בתוכו.

זו לא אשליה. זו בחירה תודעתית. ודווקא עכשיו, היא מרגישה לי חיונית. ואל המקום הזה אני גם מזמינה את כל מי שרוצה לפרסם את התוכן החיובי האישי הזה באתר.

טל בשן הוא מייסד בית הספר להתנהגות תודעתית, ומפתח שיטת "אימפקט" – שיטה לעבודה עצמית עמוקה המבוססת על הבנת מערכות ההפעלה התודעתיות שלנו. השיטה נבנתה לאורך יותר מ-25 שנה של עבודה עם אלפי תלמידים, ומלמדת איך לזהות את הפחדים והטראומות שמנהלות אותנו מאחורי הקלעים – ואיך לרפא אותם. ניתן להאזין ללא עלות לפודקאסט " סליחה זה לא מה שהזמנתי" או להצטרף לאחת הסדנאות שהוא מעביר ברחבי הארץ וכמובן לעקוב ברשתות.