"המטרה של סידור אינה רק לנקות – אלא להרגיש שמחה בסביבה שבה חיים" — מארי קונדו

יש ספרי ילדים שנקראים ונשכחים, ויש כאלה שנשארים – לא רק בגלל הסיפור, אלא בגלל התחושה שהם משאירים אחריהם. "בלגן בא לגן" של עידן עמית הוא בדיוק מהסוג השני.

כבר בשם הספר יש משהו קליט, זכיר ומדויק – שם מתגלגל, חרוזי, כזה שילדים אוהבים לחזור עליו. הוא מצליח להעביר כבר מהרגע הראשון את רוח הספר: שובבות, תנועה וקצת כאוס מוכר מהחיים עצמם.

גם בצד הוויזואלי הספר בולט במיוחד. האיורים צבעוניים, עשירים וססגוניים, אבל לא בצורה רועשת או עמוסה מדי – אלא נעימה לעין, מזמינה ומדויקת לעולם הילדים. יש בהם תחושה מאוד אנושית, כמעט כמו ציור בעפרונות צבעוניים שנעשה ביד, ולא משהו "מתוכנת" או גנרי. זה יוצר חיבור מיידי – גם עבור הילד וגם עבור ההורה שמקריא.

הטקסט המחורז, הקצבי והנעים הופך את הקריאה לכמעט שירית, כזו שזורמת בפה ומזמינה גם את הילד להשתתף, להשלים ולהתמסר לסיפור.

הסיפור עוקב אחר מאיה ודניאל – שתי ילדות שנראות דומות מאוד באיורים, אך גם שונות בפרטים הקטנים. הן מגיעות לגן עם התרגשות שמלווה גם בחשש, לקראת הגעתו של אורח חדש ומסתורי. לאורך הסיפור הילדים משחקים יחד, מתפזרים בין צעצועים שונים, והגן – כמו כל גן – מתמלא לאט לאט בבלגן צבעוני ומוכר.

ככל שמתקרב רגע ההגעה, הילדים מתגייסים יחד ומתחילים לסדר. בלי הטפה ובלי דרמה מיותרת – אלא מתוך הבנה טבעית שצריך לפנות מקום למשהו חדש.

את ההפתעה שבסוף אשאיר לקוראים, אבל כן אגלה שמדובר באורח מקסים, כזה שעתיד להגיע לגן פעם בשבוע – ובסיום הספר הילדים אפילו מוזמנים לבחור לו שם, מה שמוסיף רובד של שותפות וחיבור אישי.

מאחורי הסיפור עומדת השראה אמיתית: עידן כתב אותו לאחר ביקור בארה"ב, שם פגש את אחייניותיו, מאיה ודניאל, שהיו אז בנות שנה וחצי. הבית היה מלא בצעצועים ומשחקים, ובכל ערב בשעה 18:00 הכול נאסף למקום – שוב ושוב, בלופ מוכר לכל הורה. מתוך הרגעים האלה נולד הרעיון לכתוב להן סיפור – כהפתעה אישית, שתלווה אותן גם בהמשך.

כיום הן כבר בנות 6, ולמרות שהאיורים בספר כלל לא דומים למראה האמיתי שלהן – הן אוהבות מאוד את הסיפור ומתחברות אליו. אולי כי בסופו של דבר, הוא נוגע בחוויה אוניברסלית של ילדים.

עידן עמית מוכר לי שנים כבמאי של הצגות ילדים – אדם עם רגישות עמוקה לעולם הילדי. בין היתר הפיק (בשידוך שלי) את ההצגה "לציונה יש כנף אחת" של נעם חורב, לצד הפקות ילדים רבות ומופלאות. הבחירה לעבור גם לכתיבה אולי לא מובנת מאליה, אבל בדיעבד – היא מרגישה טבעית מאוד.

מעניין לשמוע שעידן כלל לא התכוון להרוויח מהספר הזה. הוא נולד ממקום אישי לחלוטין, והתגלגל לכדי ספר שיצא לאור בהוצאת "אגם" וזכה לביקורות חמות. נראה שהאותנטיות הזו מורגשת היטב גם בקריאה.

כשהקראתי לשיא את הספר, היא התלהבה מאוד. היא בת 4.5, והאיורים תפסו אותה מיד – היא נהנתה להתעכב על כל עמוד, לתאר מה הילדים עושים ובמה הם משחקים, ובסוף גם העניקה לאורח את השם "פיטי".

מעבר לזה, הספר פתח בינינו שיחה אמיתית: מה עושים כשמתרגשים? למה חשוב לסדר? מה עושים כשכמה ילדים רוצים לשחק באותו משחק? ואיך יכול להיות שלכל ילד יש רגשות שונים לקראת אותו מצב?

הטיימינג היה כמעט מדויק מדי. במהלך פסח, בין אזעקות לבלגן בבית (ובעיקר בחדר שלה), מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב על אותם כללים – לא לשחק ביותר ממשחק אחד בכל פעם, ולסדר כשמסיימים. כמו שקורה בהרבה בתים – זה לא תמיד מחזיק מעמד.

שיא היא אלופת הבלגן – אבל גם אלופת הסדר. לפעמים נדמה שהיא יוצרת את הבלגן רק כדי לחוות את הסיפוק שבסידור. והספר הזה הצליח לתת לזה מקום – בלי לשפוט, בלי להטיף, אלא פשוט לאפשר שיח.

וזו אולי החוזקה הגדולה ביותר של הספר – הוא לא רק מספר סיפור, אלא פותח דלת לשיחה בין ילדים להורים, בין רגשות להתנהגות, בין בלגן לסדר.

עידן כבר עובד על ספרי המשך, ומתכנן הקראות ציבוריות ופעילויות נוספות, מתוך רצון לחבר ילדים והורים לעולמות של רגש, סדר ובלגן – שהם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו.

כשהשגרה תחזור, אשמח להעביר את הספר גם לגננת של שיא ולשמוע את נקודת המבט שלה – כי נדמה שזה ספר שיכול לעבוד נהדר גם בתוך מרחב הגן.

להזמנת הספר במחיר השקה דרך הלינק: בלגן בא לגן