רגע לפני חזל"ש

בשבועות האחרונים הייתי עמוסה מאוד, ולא הספקתי לכתוב. כשסוף סוף הצלחתי להרים את הראש לרגע, מדהים לראות איך הכל השתנה…

תקופת הקורונה באופן כללי הייתה דינמית מאוד. כל יומיים יצאו הנחיות חדשות, מספרי החולים השתנו ברגע, המבודדים, כמות החנויות הפתוחות, ימי הסגר. כל פעם נראה היה שמה שקרה שבוע שעבר הוא כבר היסטוריה עתיקה (מה, קניון? מזמן!! לטייל בחוץ? מי זוכר?… הנעליים? ממש ישנות. לפני ההסגר. אה, וואלה, שבוע שעבר… יום יפה, אז טיילנו. סגר? מזמן כבר לא!! הקלו, לא שמעת? זה היה.. אוי, נכון, לפני יומיים, כשחושבים על זה), כאילו עברנו כמה תקופות חיים דחוסות.

עכשיו, זה מרגיש כאילו אנחנו מתקרבים לסוף. גל שני, לא גל שני, עצם  העובדה שמרכזי הקניות פתוחים, ההודעות מכל חנות אפשרית 'פתחנו!! מחכים לך ב…", האישור לצאת לספורט, החזרה המתוכננת לבתי הספר, השבת עובדים מחל"ת לאט לאט… מרגיש שגמרנו, לפחות עם החלק הקשה ביותר.

אז בואו נחשוב מה היה לנו פה, בעצם: היו לנו חודשיים בבית. כל המשפחה, רק המשפחה, אחד בתוך השני, בכל הארץ, בכל העולם. ובלי הפעלות, או ג'ימבורי, או קניון או ים!! היו לנו חודשיים של קניות בסופר בהגבלה, היו לנו שבועיים של מחסור בביצים. הייתה לנו תנופה אדירה של משלוחים, היה לנו ליל סדר לבד. היו לנו חיוכים מרחוק, בלי להתקרב. הייתה לנו אופנת מסכות מעוצבות פעם ראשונה בחיים. היו לנו כפפות בכל בית, הייתה לנו פעם ראשונה שבה אסור להגיע למרפאה עם חום ושיעול, כשבדרך כלל הם בדיוק הסיבה למרפאה.

היו לנו שוטרים ברחובות, היה לנו יום העצמאות במרפסות, היו אינספור חתונות במחשב. היה לנו גל התמחות בשיחות וידאו/זום/סקייפ מרחוק, היה דבר ראש הממשלה פעם ביומיים. זו פעם ראשונה שברחוב עקפנו אנשים בסיבוב הכי גדול שאפשר, או שבכלל לא יצאנו אליו. זו הפעם הראשונה בתקופת העשורים האחרונים שחיות בכל העולם שכחו לרגע מה זה בני אדם. זו הייתה תקופה של אבדות קשות לאנשים רבים, של לוויות כואבות, מרחוק.. זו הייתה תקופה של 29/8 מסביב לשעון של צוותי הרפואה, שאשכרה הסתכנו והתקרבו במודע לאלה שכן, בוודאות, חיוביים לנגיף.

אני לא יודעת מתי נחזור לשגרה. אני חושבת על זה הרבה – כמה מהר נשכח? כמה זמן עד שנחבק חברים שוב בטבעיות? כמה זמן עד שקשישים ירגישו בנוח לצאת למכולת? כמה עד שלא יישארו מחלקות כתר פתוחות? כמה זמן עד שנלך שוב להופעה ענקית של עשרות אלפים? שאלות טובות.

אבל מה שבטוח, את התמונה של הפעם מקדישה לצוותי הרפואה – שביחד עם מנהלי מערכות הבריאות היו הגיבורים האמיתיים של הסאגה הזאת. והלוואי שנגמרה. בתמונה מופיע מד"א, אולם באותה מידה ההערכה מוקדשת לרופאים, אחיות, צוותי בתי חולים או מרפאות, מזכירים ומזכירות רפואיים, דוגמים, אחראיים לוגיסטים, עובדי משרד הבריאות ועוד. מעריכים אתכם כל כך!!!

שיהיה לבריאות!!

לתמונות משמחות, רעיונות או תגובות – info@www.thepositiv.com (בכותרת 'דברים שאותי משמחים')

0 0 vote
Article Rating

הדר נעימי

בת 23, סטודנטית לפסיכוביולוגיה. מאמינה שחדשות טובות נחוצות לעולם בדיוק כמו חמצן, או מים, או שוקולד.
Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x
Close
Close