אני מנסה לחשוב כמה פעמים כבר שמעתי את המשפט הזה ועד היום לא הבנתי שהוא חלחל גם לתוכי. אבל למה המשפט הזה כל כך חזק בשבילי? ניסיתי לשנות אותו, ואמרתי לעצמי "החיים נפלאים ואז מתים". ואז הבנתי – אנחנו כל כך פוחדים מהמוות שם בקצה שאנחנו לא מסוגלים לשאת את המחשבה שהחיים בעצם ממש נהדרים, שכל רגע הוא מיוחד ועלול להיגמר בבת אחת. המחשבה שהחיים לא משהו מקלה עליי להתמודד עם הפחד מהמוות הזה שאורב מעבר לפינה.
בטיול הבוקר הסתכלתי על העצים והפרחים וקרני השמש שחיממו בעדינות את העשב ופתאום ראיתי את כל היופי סביב. שאלתי את עצמי איך אפשר שזה יהיה בסדר, שהחיים הם נפלאים וכל רגע הם עלולים להיגמר. אבל בעצם, אם זה כך, אולי עדיף ללכת עם חיוך? אולי זה בסדר שאז מתים, כי עשיתי מה שבאמת רציתי? אז הגירסא שלי למשפט הזה היא "החיים נפלאים, ואז מתים, וזה ממש בסדר". 🙂
