“אין בכוחם של פגיעה או של עלבון למנוע מן השמש לשקוע.” ~ אמאדו קורומה

לפני עשרים שנה גיליתי את היכולת שלי לבחור איך להגיב על מה שהאוטומט שלי מפרש כעלבון. הבחירה להיעלב היא תוצאה שנובעת מפעולה של החלטה איזו פרשנות לתת לדברים אחרי הרגש המקורי של העלבון.

במשך תקופה ארוכה ביותר לא נעלבתי, לפחות ככה חשבתי. אחת מההבנות הגדולות של התקופה האחרונה הן שהרצון לבטל את תחושת העלבון חוטאת למטרה המקורית.

נכון אפשר בפירוש לעשות עבודה ולשנות תפיסות ואוטמטים מקובעים אבל לא את כולם. ובטח לא בבת אחת.

ולכן גם בדרך החיים המודעת שכוללת עבודה עצמית אין סופית צצים להם עלבונות, כעסים, תסכול ועוד רגשות שלימדו אותנו לא לרצות להרגיש.

כאמא לשני ילדים אני מלווה אותם בתהליכים חברתיים וחווה גם את ההיווצרות של האוטומטים שלהם. את העלבונות שלהם והדבר היחיד שלקחתי לעצמי להעניק להם – שלי לא היה בילדות זה החופש והמרחב להרגיש את הרגשות שלהם כמו שהם. מותר להיעלב. זה לגיטימי. מותר לכעוס. יש לכעס תפקיד ומקום. וגם את הזמן שלו. וממש כמו שהמשפט הראשי אומר מדובר ברגשות וגם אם באותו הרגע ההרגשה קשה וצורבת השמש תחזור לזרוח מחדש בבוקר.

התמונה של האמנית בתיה גזית מתוך התערוכה “ציון דרך” נקראת “לא הבטיחו לי גן של וורדים” והיא מוצגת בגלריה המרכזית בעין הוד. בתערוכה שאצר אילן סגל פריטי פיסול קרמי ועבודות ניו מדיה שמתרכזות בדמויות נשיות שמספרות יחד את סיפור חייה כאלמנת צהל שנותרה אחרי מלחמת יום כיפור, לגדל את שני בניה הצעירים לבד מתוך החלטה להוציא מתוך הסדק העמוק שנפער בחייהם את האור ובהמשך התמודדה עם אובדן שמיעה שאילץ אותה לחיות ב”עולם של דממה” מאתגר , לעתים בודד ומחדד חושים מאידך.

יצר הסקרנות שקינן בה חשף אותה לתחום הפיסול בנייר ובהמשך לפיסול בחימר ולפני שלוש שנים נחשפה לתחום האומנות הדיגיטלית שמאתגר אותה על ידי נושאים רבים – צילום חזרה על עבודות פיסול מהעבר, שילובים ויצירת יצירות חדשות.