“לזקן שבבני אדם יש תמיד תקווה להאריך את חייו עד יום המחרת.” ג’ונתן סוויפט

המשפט הזה יוצר אצלי תחושה של הערכה לחיים- לעובדה שאני חיה , נושמת, ויש לי יכולות נוספים כמו לחשוב, לראות, להתפעל, לטעום, להרגיש, לחוות, לאהוב…וכד’.

הרצון לחיות הוא אחד מהרצונות החזקים הקיימים אצל בעלי החיים כולם- הרצון הזה לא מתייחס לשאלת טיב החיים או איכות החיים אלא רק לעצם החיים.

כל מי שהפך להורה או צפה בלידה יוכל להעיד על תחושת הפלא העצומה שמתלווה לרגע של הגעת ילד/בעל חיים חדש לעולם. הרגע הזה הוא חוויה מזוקקת של אושר צרוף.

נכון, אחריה יש התמודדות עם כל מני תופעות וחוויות שאפשר לתת להן פרשנות אבל החזרה לרגע הזה שבו יוצא העובר מהבטן הוא קסום. והרגש הזה שכל הנוכחים בחדר מרגישים אולי באיזשהו אופן נחרטים לנו במוח ואנחנו עורגים אליהם כל חיינו.

לא חשבתי על זה אף פעם – רק עכשיו בזכות המשפט הזה והעובדה שהוא גרם לי לשאול את השאלה – למה בעצם? למה שהזקן ירצה כל הזמן להמשיך ולהאריך את חייו? זה הרי יכול להישמע כמו פרדוקס- הרי הזקנה היא קשה. אבל יש בה כנראה גם חזרה לאותה היכולת להתפעל מהדברים הקטנים כמו שהתינוקות חווים…להתפעל ממעט ולחוות באופן מקסימלי כל רגע ורגע…אותה יכולת שקיימת אצל הקטנטנים החיים מרגע שנולדו והולכת לאיבוד כשהם גדלים.

ואולי דווקא כשאנשים מגיעים לגיל שבו כל יום הוא לא מובן מאליו, הם באמת מעריכים כל יום יותר?

התמונה שבחרתי של הציירת ויקי שמואלי שמוצגת בתערוכה של ציורים במגדלי וי טאוור באמצעות פרויקט נויה אמנות ישראלית, מציגה הבדלי גילאים ורגע קסום של חוויה שלהם יחד. היא הרגישה לי מתאימה היום.