בבקרים האחרונים יוצא לי לנסוע בקו 47, ואפשר לומר בעדינות שאין שם מקום אפילו לסיכה. אם בקיץ עוד נהניתי לקחת את הילדים מפעם לפעם, עכשיו האוטובוס מלא עד אפס מקום. אבל בתוך הצפיפות הזו יש משהו מרגש: תחושה של עם אחד, גורל אחד. אפילו התלוצצתי פעם ששרת התחבורה, בלי להתכוון, תרמה לדבר הכי חשוב שיש כאן כרגע: ללכידות שלנו.
ובדיוק מהמקום הזה נולדה השיחה שלי עם מיכל גנוט פינקלשטיין, מטפלת גוף נפש במגוון שיטות, ומנחת קבוצות. תושבת רעננה, בת 53, אמא לארבעה ילדים – ובנוסף אמא מאמצת לחייל בודד שהגיע לארץ לבדו. מי שחיה את הטלטלה של התקופה לא רק דרך החדשות, אלא דרך המשפחה, הבטן, הלב.
אבל יותר מהכול – מיכל היא אחת מכמה עשרות אנשים שמובילים ברחבי הארץ את מיזם “אחדות עכשיו”. דרך עיניה, ובדבריה, אפשר להבין למה היוזמה הזו הפכה לכוח שעובר מפה לאוזן בקצב מסחרר.
"נכנסתי להלם. ואז הבנתי שאני חייבת להיות בעשייה משמעותית"
מיכל מספרת על 7.10 כנקודה שבה כל עולמה התערער:
“שלושת מתוך הילדים שלי היו אז לוחמים – אחד בסדיר, אחת בקבע ואחד במילואים, גם החייל בודד שלנו וגם את אחי הקטן גייסו. הייתי בשוק מוחלט.”
כמו ברגעי משבר קודמים, היא ידעה שהדרך שלה להתמודד עם ההלם היא עשייה.
היא הקימה חמ"ל ביתי של בישולים ושליחת ציוד, אספה בגדים לחיילים, וסייעה בכל דרך שיכלה.
אבל במקביל, היא מתארת תחושת קריעה פנימית:
“הגוף מפוצל לחמישה , מאחורי כל טנק, כל נמר. ובתקשורת כבר התחילו שוב להתנגח.”
הפער בין מה שהרגישה בבית לבין מה ששמעה בחדשות זעזע אותה:
“זה היה כל כך שונה ממה שפגשתי בחוץ, בחוץ פגשתי את העם הנפלא שלנו , כולו בעשייה יחד, ככ שונה ממה שהילדים מספרים על מה שקורה בצבא. הפער הזה פשוט חרפן אותי.”
ואז היא ראתה מודעה: “אחדות עכשיו”.
אחדות בלי אחידות: מרחב שמאפשר להיפגש מחדש
המיזם, מסבירה מיכל, הוא א-פוליטי, א-מגזרי וא-מגדרי, שמטרתו ליצור מפגשים בין אנשים שאולי לעולם לא היו נפגשים לבד.
“זה מיזם שמפגיש כל מי שמוכן לדבר אחדות – לא אחידות. ארבעה מפגשים, קבוצות של 15–23 משתתפים, וביחד משנים את השיח במדינה.”
היופי במיזם הוא שזה לא עוד שיח רעיוני – זו חוויה שמתרחשת בבתים פרטיים, בחום, בגובה העיניים.
יש מוקד ארצי שמרכז פניות ומרכיב קבוצות כמה שיותר הטרוגניות.
ומיכל מוסיפה נקודה משמעותית:
“מאז ה־7.10 הרבה אנשים לא יודעים איך להגדיר את עצמם. דתי? חילוני? ימין? שמאל? גם אצלי המון הגדרות התערערו. וזה דווקא טוב, כי מהמקום הזה אפשר להתחיל לדבר באמת.”
המפגשים: לפרק פחד, לבנות שייכות, לאפשר מחלוקת בלי ריב
האופן שבו בנויים המפגשים מאפשר לאנשים להתקרב בהקשבה, בלי לחץ להוכיח עמדה.
מפגש ראשון: חיבורים והסרת מחסומים
מיכל אומרת:
“אנשים רוצים שיראו אותם. שיבינו אותם. השיח במפגש הראשון מפרק פחד מהשונה.”
אנשים מכל קשת החברה מגיעים:
פעילים מקפלן, כיפות סרוגות, חרדים שהתגייסו או שלא התגייסו, מצביעי ימין או שמאל,עולים חדשים, עולים ותיקים – וכל אחד מהם מרגיש בדרך כלל שלא רואים אותו. כאן נותנים לו מקום.
במפגש הראשון יוצרים חיבורים, מתחילים לבנות קבוצה , ומוצאים מכנה משותף, מעודדים להמשך שיח בינהם, בין המפגשים.
מפגש שני: זהות יהודית בריבוי קולות
המטרה היא להרחיב את השייכות, להראות שאין "דרך נכונה אחת" להיות יהודי או ישראלי.מדברים על החיבור לזהות היהודית לגווניה,המפריד והמשותף .נותנים מקום לפחדים וחששות.
מפגש שלישי: מדברים קונפליקטים בצורה מכבדת
“אנחנו מעלים את כל הנושאים הבוערים – גיוס, חובות וזכויות, הרפורמה המשפטית… אבל השיח מכבד, יש סדר, יש הקשבה. גם אם אין הסכמה – יש הבנה.”
מפגש רביעי: יציאה לדרך משותפת
דנים בחזון ביעוד משותף, רוקמים סיפור עתידי יחד , שנותן מקום לכל הקולות. ואז כל משתתף בוחר דרך להמשיך: לשמר קשר, להוביל שיחה משלו, להצטרף לקהילה שלנו, ואפילו להפוך לשגריר של אחדות בדרכו.
הצמיחה: מאות קבוצות, אלפי משתתפים, וצורך ישראלי עמוק
מיכל הצטרפה כמנחה רק במפגש מס' 13 של המיזם.
היום, פחות משנתיים אחרי – המיזם כבר הגיע ל־264 קבוצות.
“זה מטורף. זה אומר שהעם צמא לזה. יש כל כך הרבה אנשים שנרשמים, רוצים להשתתף, רוצים לארח.”
בכל חודש נפתחים כמעט 20 בתי מפגש חדשים.
אנשים מגיעים בערבים, אחרי עומס החיים, כי הם מבינים שיש משהו גדול מזה , משהו שנוגע לעתיד של כולנו.
פחות חדשות – יותר אנשים אמתיים
אחת החוויות שמיכל שומעת שוב ושוב מהמשתתפים היא הצורך להפחית חשיפה למדיה המפלגת, המשסעת.
אבל לא להסתגר, להיפתח.
“אנשים מספרים שהם מצמצמים חשיפה למדיה, ובוחרים דווקא להיחשף למדיה שונה משלהם. הם מרחיבים את הלב, לא מקטינים אותו.”
באים לגרש את החושך:
"למשל בחנוכה" מספרת מיכל, "אנחנו מארגנים ערב סגור לקהילה שיכלול: הדלקת נרות משותפת עם מיזם ״הדיבור״ מיזם מופלא של משפחות שכולות שמעודד שיח מכבד והקשבה בינינו בתקשורת בממשלה, ערב על כוחה של מילה להפריד ולחבר.
אנחנו משלבים בפעילויות שלנו עוד עמותות ומיזמים א-פוליטיים שמדברים אחדות וכבוד בינינו.
באחדות ״כל המרבה הרי זה משובח.״
בסוף – זה סיפור על תקווה
“אחדות עכשיו” לא מבקש לאחד דעות. הוא מבקש לאחד לבבות.
להזכיר לכולנו שאנחנו יכולים להיות עם אחד גם בתוך מחלוקת.
שאפשר לדבר. להקשיב. לשנות.
מיכל מסכמת זאת במשפט שאמר משתתף לאחד החונכים שהולך איתה (ואיתי) מאז הראיון:
“אין לך מושג על מה אני מוכן לוותר כדי שיהיה לנו חלום משותף.”
ואולי זה מה שישראל צריכה עכשיו יותר מכל:
לא עוד ויכוח.
לא עוד כותרת.
אלא חלום משותף אחד קטן, שאולי יכול להציל אותנו מבפנים.
