שדה תפו”א בניר עוז שהפך למחווה מרגשת לחזרת החטופים

לפני השביעי באוקטובר, קיבוץ ניר עוז היה מזוהה בעיקר עם המותג “הדוד משה” – תפוחי האדמה האיכותיים של שדות הקיבוץ והאזור. רק מעטים ידעו היכן הוא ממוקם על המפה. אולם מאז, הפך ניר עוז לשם שמוכר בכל בית בישראל, ואולי גם בעולם, בעקבות הזוועות שפקדו את חברי הקיבוץ ואורחיהם במהלך אותו יום נורא. 74 מהם נחטפו לעזה, והסיפור שלהם מהדהד בלבבות כולנו.
אחד האתגרים הגדולים שניצבו בפני חברי הקיבוץ היה לשמר את פעילות המשק, גם כשחייהם התהפכו על פיהם. בעוד רוב חברי הקיבוץ עברו לאילת ולאחר מכן למשכן זמני בכרמי גת, נותרו מעטים לעבוד בשדות. הם המשיכו לטפח את האדמה – סמל להתמדה ולתקווה.

עמית גורן: מנהיגות תחת אש
אחד מהאנשים שהובילו את הפעילות הוא עמית גורן, בן 33, בן המשק שעבד בגידולי השדה (גד”ש). מאז השביעי באוקטובר, למרות שעבר בעצמו חוויות קשות ואחותו שני נחטפה לעזה (ושוחררה בעסקה הראשונה), הוא קיבל על עצמו לנהל את הענף באופן רשמי, לאחר שמנהלי הענף נרצחו או נחטפו.
השבוע, בשדה תפוחי האדמה של ניר עוז, התבצעה מחווה מרגשת במיוחד. על שטח של חמישה דונמים, הוצבו כ-400 מכלי תפוחי אדמה שיצרו את הכיתוב: “כמה טוב שבאתם הביתה”. המחווה נועדה לציין את חזרתם של החטופים במסגרת עסקה חדשה שנחתמה, 14 חודשים אחרי העסקה הקודמת.
מילים של תקווה בשדה
“מרגע שהיה ברור שהעסקה מתקרבת, דיברתי עם חן איציק, מנכ”ל יח”מ (יישובי חבל מעון), שהיא חברת בת של משקי הנגב בה חברים קיבוצי האזור, שתרמה רבות להפצת הסיפור ולתמיכה ביוזמות שכאלה,” מספר גורן. “חן, שהוא גם בן ניר עוז, התלהב מאוד מהרעיון שלי ליצור כיתוב בשדה שהפעם בשונה ממה שאנחנו נוהגים לעשות בשבועות מחציר יהיה מכוון למבט על ויבוצע מארגזים לקראת חזרת החטופים.”
“חן ועינב, המזכירה שלו, הכינו תרשים מסודר של המכלים שייצרו את הכיתוב, והעבירו לי לביצוע. ביום ראשון בבוקר התחלנו בעבודה – אני ושני עובדים תאילנדים. במשך שש-שבע שעות העמסנו מכלים לפי התרשים עד שהכיתוב הושלם. חן גם דאג לצוות צילום שהגיע עם רחפן וצילם את הכיתוב ממבט על, ואף ערך לנו סרטון מרגש.”
כששאלתי את גורן מה הניע אותו ליצור את המחווה?, הוא שיתף אותי בחלומו: “אני מדמיין את הרגע שארבל ושאר החטופים שלנו וגם היתר, חוזרים הביתה ורואים את זה מהמסוק מלמעלה. זו תמונה שתישאר בלבבות שלהם לנצח, ואני מקווה שזה יגיע למי שצריך, כדי שיעברו ממש מעל השדה ויוכלו לראות את זה. זו הדרך שלי לומר להם שאנחנו מחכים להם, ושהם אף פעם לא לבד.”
קולות מהקהילה: עידוד ותמיכה
שאלתי את גורן כיצד התקבלה המחווה בקרב חברי הקהילה, במיוחד לנוכח העובדה שארבל, אחת החטופות, טרם שבה הביתה.
“התלבטנו מאוד אם זה נכון ליצור את הכיתוב לפני שארבל חוזרת,” הוא מודה. “אבל החלטנו שכן, כי כל החטופים הם משפחה אחת. בקיבוץ לא מסכימים על כל דבר, אבל במקרה הזה כולנו תמימי דעים: חייבים להחזיר את כולם כמה שיותר מהר. התגובות של חברי הקהילה היו מדהימות ומחזקות. זה עודד אותי מאוד, כי אחת המשימות שלנו היא לחזק את הקהילה ולייצר תקווה.”
מבט לעתיד: תקומה דרך השדות
גורן מספר כי תכנן להשאיר את הכיתוב בשדה למשך שבועיים, אך בעקבות הוספת שמות נוספים לרשימת החטופים, הוא שוקל להאריך את התקופה ל-45 יום. “אני מקווה שכשהם יחזרו הביתה, הם יראו שהשדה מניב ומטופח. התקומה שלנו היא לא רק מילה באוויר – היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. בשביל זה הוקם הקיבוץ, וכך נמשיך לדורות הבאים.”
גילוי נאות
כמי שחייתה בניר עוז לפני 26 שנים, אני חשה קשר עמוק למקום ולאנשיו. אני זוכרת היטב את תערוכות החקלאות בשדות: את גדי מוזס (אחד מהחטופים) מנחה את הטקסים, את סעיד (ז”ל) מנתב את הבאים בין הפיתות עם הלאבנה לבין הבירה, את צ’רצ’יל (ז”ל) עם כוס בירה ביד צוחק ומפטיר לעברי: “הו הנה פוצעת העגלים”, את איציק אלגרט (חטוף בעזה) מצדיע, את עופר קלדרון (חטוף בעזה) מרים כוס לחיים, ואת הילדים מתרוצצים בין קוביות החציר בחיפוש אחרי ממתקים או הפתעות. כל זה הוא חלק בלתי נפרד מהזיכרונות שלי ומהחיבור העמוק שלי לקיבוץ.
כשראיתי את התמונה המדהימה של השדה – מילים כתובות ממכלי תפוחי אדמה על רקע האדמה הפורחת – הרגשתי התרגשות עצומה. המחווה הזו, שנראית פשוטה, היא בעיניי סמל לכוחם של אנשים שחוו את האימה הנוראה מכול, אך עדיין בוחרים בתקווה, בשדה המניב, ובתקומה שתמשיך להכות שורשים.
