אנשיםדברים משמחיםדעותהשראהיוזמות חיוביותללא קטגוריהמודעות עצמיתמילה טובהפרגוניםשיתופיםתוכן חיובי

//קעקועים מעוררי השראה// פרק ראשון בסדרה

יצאתי לתור את התרבות החדשה הזו שהולכת וצוברת תאוצה בעולמנו, קעקועים.

גיליתי שמאחורי הקעקוע מסתתר סיפור מסע עמוק ומשמעותי, אז יצאתי לחקור את הסיפורים שמאחורי הקעקועים, את המסעות שהובילו אנשים לנקודה הזו בה בחרו לקעקע על עצמם מסר עמוק שהיה להם חשוב לזכור בכל נימי נפשם.

אלו הם סיפורי ההשראה שמאחורי הקעקועים.

מוזמנים להצטרף למסע. 

והיום- לפרוץ את מעגל החרדות, הסיפור של אדם מוזמנים להצטרף☺.

אדם לב

//לפרוץ את מעגל החרדות- הסיפור של אדם//

אדם, צעיר בן 33, רעמת שיער שופעת שפעם הייתה גי'נג'ית והתכהתה עם השנים וחיוך קורן.

עובד היום במכון קעקועים משלו ומצייר את הכישרון שנולד איתו על אנשים אחרים.

לא ניכרים עליו סימני דכאון או חרדה, להיפך, הוא אופטימי וחיוני ורק שהוא מתחיל לדבר, ניתן להבין איזו דרך מטלטלת נאלץ לעבור ואת העומקים וההבנות שלמד במסע שלו בדרך אל מעגל הדיכאון והחרדות ובחזרה ממנו.

,הייתי ילד רגיש", הוא אומר, "מאוד אהבתי לצייר, מאז שהייתי ילד קטן הייתי יושב במשך שעות ומצייר.

האמת שכבר מילדות הרגשתי שונה, מבולבל ולא ממש שייך לשום מקום.

הייתי ילד עם המון פחדים ואני מניח שהזרע הזה של חרדה ודכאון היה שם מילדות אבל אז לא ממש הבנתי את זה . בתור ילד פחדתי מכל דבר כמעט.

גם חברתית לא היה לי טוב, הרגשתי שונה, אחר. וילדים זה עם לא פשוט, היו מקרים שהייתי חוזר גם עם סימנים של מכות מבית ספר. בכלל אני חושב שסביבת בית ספר הרגילה לא מתאימה לכל אחד, בטח לא לילדים רגישים כמוני, ואחד המסרים הכי חשובים שלי שאני מדבר עם הורים היום הוא להדגיש להם כמה חשובה הסביבה החברתית, הרבה יותר מהלימודים.

בהתבגרות הייתי ילד גבוה, רזה מאוד וג'ינגי והנראות שלי הייתה שונה, הרגשתי חריג, חיפשתי את השייכות, את המעגל שאוכל להרגיש בו בטוח." והוא ממשיך:

"ה"רומן" שלי עם החרדות התחיל בגיל 24 בערך. גרתי אצל אחי באותה תקופה , הייתה לי בת זוג שאהבתי ועבדתי כברמן, עבודה שהייתה מאוד טובה בשבילי כדי לתרגל תקשורת ומפגשים עם אנשים , דבר שהיה לי מאוד חשוב.

זה היה יום רגיל לכל דבר, הייתי בעבודה בבר וממש ככה בלי שום התראה הרגשתי פתאום שמשהו מוזר קורה לי. אני עומד בבר צריך להגיש לאנשים משקאות ופתאום אני מרגיש שהעולם כאילו נופל עליי, הכול מטשטש לי מסביב, הייתי בטוח שאני הולך לקבל התקף לב, פתאום משום מקום.

זה סוג כזה של תחושה, הוא מנסה להסביר, שהעולם מאבד פרופורציות, אנשים מתעוותים לך, קשה להסביר. לא הבנתי מה קורה אבל לא יכולתי לקום מהכיסא והבנתי שמשהו לא טוב קורה לי.

הזמנתי מונית ונסעתי למיון, ביליתי שם שעות , אמרו לי שהכול תקין ושלחו אותי הביתה.

לא ייחסתי הרבה חשיבות לאירוע הזה למרות שהוא היה ממש מטריד והמשכתי הלאה, הרגשתי קצת מנותק בימים שאחרי אבל לא ממש הבנתי מה אני מרגיש אז המשכתי כרגיל.

בדיעבד הבנתי שזו הייתה סוג של התראה למה שאמור להתרחש בהמשך, אבל אז לא ידעתי את זה.

זמן קצר אחר כך התעורר בי רצון לעשות כושר ולבנות מסת שרירים וגוף. התחלתי לעבוד בבית קפה במכון כושר, וככה גם עשיתי כושר וגם הייתה לי עבודה.

ירדתי במשקל , בניתי גוף וממש התמכרתי לזה, ולתשומת לב שקיבלתי מנשים. אני חושב שבתוך תוכי, בתת מודע רציתי לפצות על הילדות והנעורים שלי בהם חוויתי ריחוק וחוסר שייכות חברתית והיה לי פתאום ממש כיף להרגיש שאני נראה טוב, לקבל פידבק טוב מנשים ולהרגיש מושך.

במשך תקופה הייתי ממש מכור לכל עניין הכושר. אורח החיים שלי כלל בעיקר עבודה ואימוני כושר אינטנסיביים."

ומה קרה?

"אז הגיע היום שבו הכול התפרק בלי שום אזהרה." הוא אומר. "באותו יום הייתי אמור להתחיל לעבוד בשש בערב, השעה שתיים בצהריים ואני אומר לעצמי שאלך ואעשה אימון קודם. הגעתי לעבודה ובאיזשהו שלב , אני על ההליכון ופתאום אני מרגיש שאני עומד להתעלף , לא יכול לסיים, משהו קורה לי ואני לא מבין מה.

עצרתי הכול והלכתי לעשות לעצמי שייק חלבון, ישבתי עם חבר טוב אנחנו מדברים ופתאום בשנייה הכול מתפרק לי, אני לא יודע איך אפשר להסביר את מה שקורה או לתאר את ההרגשה למישהו שמעולם לא חווה את זה."

ובכל זאת, תוכל לנסות לתאר את התחושות שאתה חווה ברגעים האלו ?

"זו הצפה כזו פנימית בתוך הגוף, מנסה אדם להסביר, תחושה חריפה בטירוף, צמרמורות ורעידות, שריפה פנימית כזו ונמלול בגוף , הראיה מטשטשת, הכול מתעוות מסביב, הקולות , האנשים, נראים לך כמו דמויות מצוירות. אני כאילו בסוג של סרט וכל רעש מציף לי את הנשמה וממלא אותי מועקה וטלטלה, הכול מוצף בפנים בבת אחת.

נכנסתי לפאניקה, לא הבנתי מה קורה לי, התחלתי לבכות, המנהלת שלי חיבקה אותי, ניסתה להרגיע אותי ולהגיד לי שזה רק התקף חרדה ושאני אהיה בסדר.

האירוע הזה היה טראומתי בשבילי, התעוררות של סוג של מפלצת שטרפה אותי לתוכה.

אני מנסה להירגע, לאכול משהו מתוק, הידיים שלי רועדות ואני לא מצליח להתנתק מהתחושה הקשה הזו שממוטטת אותי.

וזו התחושה שליוותה אותי כמה חודשים, זה לא רגע אחד, זה חודשים.

ואני מוצא את עצמי בבית, בוכה כל יום, בוהה, לוקח כדורי הרגעה, לא מצליח לעבוד."

זה סוג של התקף חרדה ?

"לא בדיוק, מסביר אדם, כי זה משהו מתמשך, בדרך כלל אדם התקפי חרדה זה יותר נקודתי וגם לרוב מתפרץ אחרי משהו קיצוני. במקרה שלי זה מאוד מסתורי בעיני האירוע הזה כי הוא בא משום מקום, אני לא ממש יודע ממה זה נובע.

אף אחד לא מבין מה קורה לי, וגם לא אני, כולם מנסים לעזור, הבת זוג שלי מנסה להרגיע אותי, אמא שלי לוקחת אותי לפסיכולוגים וכלום לא באמת עוזר.

זו תקופה של שלושה, או ארבעה חודשים שאני מנסה הכול.

בהתחלה לא הבנתי שזה חרדה, חשבתי שמשהו קרה לי במוח ושם גם נכנס הדיכאון, אני מסתובב ולא מצליח להנות משום דבר באמת, הכול נראה לי תפל וחסר טעם.

זה היה שילוב של חרדה ודכאון ביחד, ירדתי במשקל, לא הצלחתי לישון, איבדתי טעם בחיים והיו גם מחשבות אובדניות בדרך, סוג של גיהנום."

ומה עזר לך לצאת מזה?

"חקרתי קצת, קראתי, רופאת משפחה אמרה לי שאני חווה חרדות גבוהות ורשמה לי ציפרלקס ויחד עם הציפרלקס גם הייתי בטיפול פסיכולוגי, ולאט לאט התחלתי לטפס מהתהום.

אני לא יודע להגיד בדיוק מה עזר, אני מאמין שכל תופעה שאנחנו חווים מתישהו נגמרת ובאיזשהו שלב הגוף פשוט לא יכול להכיל את זה יותר אחרת הוא יתמוטט.

היה לי הרבה תמיכה מסביב של בת הזוג ושל המשפחה שלי ואיכשהו בתוך כל הגלים הטובעניים האלו היו רגעים של הפסקות בחרדות, מרווחים כאלו שיכולתי לנשום בהם ולהרגיש נורמלי. אני חושב שאולי זה הפסקי זמן האלו מה שנתן לי תקווה ועזר לי לצאת מהמעגל הזה, להאמין שאני יכול לעבור את זה, כל מה שרציתי זה רק להיות נורמלי, לא עניין אותי כלום חוץ מזה, וחייתי ככה נאחז בתקופות של לצאת מעל פני המים ולקחת אוויר."

קעקוע המסיכות, השמחה והעצב, שיר החיים

מתי נולד הרצון לקעקוע ?

"היה שלב אחרי כמה חודשים שהרגשתי הקלה בתסמינים ויכולתי לקום ולעשות משהו ורציתי ממש לעשות קעקוע. רציתי לעשות משהו שיזכיר לי את התקופה הזו, של פעם שמח ופעם עצוב, יזכיר לי את ההפוגות בתחושות הקשות שהצילו אותי ואיפשרו לי לנשום מעל המים ולצאת מזה.

עומק המשמעות מאחורי הקעקוע היא כמובן הרבה יותר מ-שמח ועצוב, בשבילי זה משלב את כל החיים שלי, גם תמיד אהבתי מוזיקה וזה סוג של שיר שהחיים הביאו לי של עצב ושמחה שחיים יחד כל הזמן. גם העצב וגם השמחה הם מסיכות בקעקוע, כי אני מאמין שכולנו חיים עם מסיכות כל הזמן אנחנו לא באמת הבנאדם שאת רואה.

הרגשתי צורך לסמל על הגוף שלי את התקופה הקשה הזו שעברתי, משהו שתמיד יזכיר לי מה עברתי ומה היכולת שלי ואם יכולתי לעבור את זה אני יכול לעבור את הכול.

את הציור של הקעקוע מצאתי בגוגל, עיצבתי אותו קצת ובסופו של דבר קעקעתי, לא הייתה חשיבות עמוקה למקום שבחרתי לקעקע , רק רציתי שזה יהיה באזור שקרוב לגוף, קרוב אלי.

עשיתי את הקעקוע בסטודיו מורנו. לא ידעתי אז, אדם מחייך, שחמש שנים אחר כך אני גם אחזור לשם כדי ללמוד ולהפוך למקעקע , להגשים את הכישרון שלי בעולם."

מתי ואיך באמת נולד הרצון הזה לעסוק בעולם הקעקועים ?

"כשיצאתי מתקופת החרדות והדיכאון הייתי מבולבל ולא ידעתי מה אני רוצה לעשות, אנשים סביבי הורידו אותי מעניין של קעקועים כי זה לא נחשב פרנסה אז.

אני חשבתי שהחרדות שלי הגיעו כדי לגרום לי להיות אדם בוגר יותר , אז פניתי לעשות דברים שנחשבו יותר רציניים, עסקתי בנדל"ן, עשיתי רישיון תיווך, אבל היום אני מבין שהחרדות באות כדי לגרום לבנאדם לעשות משהו שהוא אוהב ולא משהו שהוא לא אוהב, לגרום לו לשמוע מה הוא רוצה לעשות מבפנים.

ואז הגיעה הקורונה והיה פתאום שקט. 

פתאום הייתי בבית כל היום וחזרתי לצייר וממש שיפרתי את יכולות הציור שלי בתקופה הזו. בסופו של דבר הקורונה החזירה אותי לאדם, הילד הקטן שכל מה שהוא באמת רצה לעשות זה פשוט לצייר. והלכתי עם זה.

עברתי מסע לא מהעולם הזה, אדם של היום אחרי הוא לא אדם של פעם, אני ממשיך להיות מטופל ועם ציפרלקס אבל אני אדם אחר, גם שמגיעים לפעמים התקפי החרדה אני מודע לזה שאני חווה התקף ואני יודע שהוא יעבור.

יש לנו בחיים ,הוא מסביר ברצינות , המון עבודה עצמית לעשות, לדעת לחשוב חיובי, להיות אופטימיים, ואני עובד על זה, כל יום.  הכי קל זה להיכנס לשלילי ולכמה קשה ולא הולך, בשנייה אפשר להיכנס לזה אבל מה זה ייתן לך בחיים? זה יכול לשנות משהו? כי הרי אפשר לבכות אבל זה יקדם אותך לאן אתה רוצה להגיע ?

עברתי מסע שהוא סוג של מדע בדיוני, אני לא מאחל לאף אחד לעבור אותו ולפעמים אני עדיין לא מאמין שיצאתי מהסיוט הזה שחוויתי אבל אפשר, אפשר לצאת מזה ואני מבין היום את הכוח העוצמתי שיש למוח שלנו עלינו ואני בנאדם אופטימי שמאמין בחיים."

לפגוש את אדם היה עבורי סיפור מעורר השראה שמלמד על האתגרים שהחיים מפגישים אותנו איתם ועל המסוגלות והיכולת לפרוץ דרכם למרות הכול.

מוזמנים להכיר את אדם בסטודיו קעקועים ופירסינג wonderland בבת ים ☺

4.3 6 votes
דירוג הכתבה

שרון אוזן

שרון אוזן נשואה ואמא לארבעה . אוהבת לכתוב, לקרוא, ללמוד ולהתפתח. צועדת בשבילי החיים בסקרנות ותשומת לב מתוך רצון אמיתי להיות אדם טוב יותר בעולם הזה.
Subscribe
Notify of
guest

0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x