תובנת בוקר

"הרגל הוא לא משהו שאפשר להשליך החוצה דרך החלון; ניתן רק לשדל אותו מטה צעד אחר צעד." מרדכי ריצ'לר

בשבוע האחרון, הפייד והמייל שלי מתחילים להתמלא, בהזמנות לכל מני פעילויות שקשורות לימים הנוראיים- מפגשי תשליך רוחניים, סיורי סליחות מגוונים- כולם בהתאם להנחיות ומדיניות התו הסגול.

זה גורם לי לחשוב קצת יותר על העניין הזה של התשליך- מנהג עתיק מהמאה ה-15 שהתחיל ביהדות אשכנז וכמו הרבה דברים הוא בכלל נולד בהשראת מנהג נוצרי. הרעיון שעומד מאחורי המנהג הוא השלכה סמבולית של החטאים למים זורמים שייקחו אותם הלאה הרחק.

אני אף פעם לא ממש התחברתי למסורת הזו של הסליחות והתשליך- וגדלתי במשפחה דתית לאומית, שומרת מצוות ושבת. קיימתי את הטקסים אבל תמיד סברתי עוד כילדה, שסליחה ושיפור התנהגות צריך להיות מעשה יום יומי. מאז שאני זוכרת את עצמי אני עסוקה במירוק עצמי- ולא רק לפני פסח, כל זמן שאפשרי.

בעבר זו גם הייתה התעסוקה שלי במשרה מלאה- ולעומת הבית של אמא שלי לפני פסח או ראש השנה (או בכל יום אחר אם ממש נכנסים לזה), אני לא הברתי במראה בעיני עצמי אף פעם. תמיד היה עוד משהו להשליך, עוד משהו לשנות, עוד סליחה לבקש.

וככל שהתקדמתי עם תהליכי המודעות העצמית ראיתי כמה רבה היא העבודה. מישהי חכמה אמרה לי פעם "ככל שהמודעות העצמית עולה כך הכתמים שפעם היו בלתי נראים בוהקים ומפריעים יותר- למרות שהם פירורים", שמעתי אותה בזמנו, אבל היום אני גם ממש מבינה את מה שהיא אמרה.

היום אני מסתכלת על סליחות ותשליך ועל מנהגים אחרים כאמצעי להתחלה של תהליך אישי- יש אנשים רבים שזקוקים לו מאוד. וכמו שאמרתי – תמיד יש מה להשליך, תמיד יש מה שאפשר לשפר.

ולא רק כלפי אחרים- אלא בעיקר כלפי עצמנו. ועדיין, המושג תשליך- יוצר לי קונוטציה לא נעימה. בשנים האחרונות כשהחשיפה לזיהום האקולוגי עולה ואנחנו משלמים כבר את המחיר של ההשלכות של כולנו בשנים האחרונות- בטמפרטורות העולות, בשירפות ובאסונות במקומות שונים בעולם, אז אני חושבת שוב על ההרגל הזה הנוראי שלנו – להשליך. כמה זה טבוע בנו פשוט לזרוק את הפסולת החוצה. לנקות את הבית אבל שהאוויר יהיה מזוהם- זה הרי אבסורד.

ההרגל הכי גדול שאני רוצה לשנות הוא דווקא התשליך עצמו- ההרגל לזרוק. ההרגל לקחת כמובן מאליו את כל מה שהולך לפח. אבל זה כמו המודעות העצמית האישית תהליך שככל שנכנסים אליו יותר מגלים שהוא רק גדל. פתאום גם הדברים הקטנטנים נראים גדולים.

וממש כמו שאומר המשפט הזה שבכותרת, ההרגל הוא לא משהו שאפשר פשוט להשליך החוצה- לשנות הרגל זה התחייבות והתמדה וזו גם התשובה האמיתית בעיני.

התמונה שבחרתי נראית מרחוק כמו צילום של ארגז צעצועים של ילד אבל בפועל היא ציור שמן של האומן מוטי פן שמציג בתערוכת Come סדרת ציורי שמן שמתארות מצב קיומי מורכב, בסגנון: "היפר ריאליסטי פנטסטי".

ביצירות ניתן לזהות יופי מהול באימה, מציאות ופנטזיה אפוקליפטית. בעידן הפייק-ניוז, מוטי פן מרכיב לנו תמונה ריאליסטית לכאורה, אספקלריה לרוח הזמן שנעה בין אמת ובדיה סדר ואי סדר מציאות ודמיון.

סקלת הצבעים בסדרה זו היא – חריפה ולפרקים – חמה ומאיימת ומהווה הד לשמות אותן נתן האמן ליצירות: עוף דורס, רוח מלחמה, חלום בלהות, זה קרה באמזונס.

התערוכה הקבוצתית מוצגת במגדל W, הנמצא בשכונת צמרת בתל אביב. ותינעל ביום ראשון ה – 25.10.20. את התערוכה אצרה יפה מאיר שאספה סגנונות שונים של אמנים העובדים בטכניקות שונות: ציור, פיסול, צילום, רדיי מייד ועוד. התוצאה – הצופה בה עובר חוויה מעניינת ומרתקת בצבעוניותה.

3 2 votes
Article Rating

תגיות

רקפת פרא

מייעצת ומסייעת לחברות וארגונים בתחום השיווק,הדיגיטל והתוכן. עוסקת בכתיבת חדשות טובות משנת 2018 דרך כתיבה במדור החדשות הטובות באתר Mako ועריכת האתר מאז ינואר 2019 וניהולו השוטף בהתנדבות. רואה בסיקור חדשות טובות שליחות ופועלת לייצר חדשות כאלו בעצמה. מרצה באוניברסיטאות וארגונים בתחום התוכן החיובי והחדשות הטובות וכמו כן מחברת בין גופים וחברות לטובת פעילות חברתית וצרכנות חיובית.
Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x
Close
Close