“אני מסתכלת עליהם, כולם צוחקים.
רק אני לא.
הפנים שלהם מחויכות, הם שייכים.
בהפסקות הם מחליפים מילים ומבטים ואני יושבת בצד.
מביטה
מסתכלת בנייד שלי כאילו עסוקה, כאילו יש לי חברים.
מזווית העין אני רואה את כולם.
במוח שלי מתרוצצות שאלות
מנסה ללכוד מבט של מישהו לבד שאולי אוכל לגשת אליו
אבל על מה אדבר??
איך מתחילים שיחה??
אני מרגישה את הלסתות שלי נסגרות
למה אני לא צוחקת גם?
והגוף שלי נצמד לכיסא
הראש שקוע בפלאפון
מזל שיש גם מסיכות קורונה
לא רואים אותי…”
מוכר?
או מוזר?
על סקלת הפאניקה החברתית יש את אלו שמכירים את ההרגשה הזו. הלב שלהם מתכווץ , הם מכירים את הקושי וההיסוס של איך לגשת? חוסר בטחון לגבי על מה לדבר? והצורך הבלתי נסבל, בלתי מושג, בשייכות ובטחון…
יש גם את אלו שזכו לא להיות על הסקלה.
זה לא מהדהד להם מוכר.
על מה מדובר? מה העניין? מה כל כך קשה?
מעולם לא חוו את מועקת כיווץ הבדידות והפאניקה מהסוג הזה ,זה לא חלק מהם.
אם אתם חלק מאלו, בורכתם.
חרדה חברתית היא לא תופעה חדשה,
הקורונה רק העמיקה את ההשתבללות הזו.
הרשתות החברתיות והעידן הדיגטלי תרם גם הוא ומסתובבים בינינו לא מעט ילדים, נוער וגם מבוגרים שהפאניקה החברתית שלהם העמיקה.
הם לרוב יהיו בצד, אם תרימו את העיניים תראו אותם בצל, בכל מפגש.
לרוב אלו ילדים ואנשים עדינים,
כמו נחל, זורמים אבל שקופים.
בתמונת הנוף הם לא ילדי השמש שקולם נשמע רועם ובמרכז תשומת הלב והם גם לא חלק משרשרת ההרים , אלו שנוכחים עם בטחון ויציבות פנימית, הם נחל, עדינים שקטים זורמים, שקופים…
משתוקקים כל כך שמישהו יראה אותם, שיבחר לשבת לצידם…
והם יודעים להיות חברים טובים אבל צריכים יד שתוציא אותם מהפינה.
כל כך הרבה מקרים של ילדי צללים שהופכים לאנשי צללים… חפשו אותם בעיניים, הם שם, תנו להם יד, תכניסו אותם למעגל, אל תאפשרו להם להיות שקופים, זה מציל נפשות.
//שקופים//
אִם הָיִיתִי צְרִיכָה לְתָאֵר אֶת עַצְמִי
בְּתוֹךְ תְּמוּנַת נוֹף בַּטֶּבַע
הָיִיתִי נַחַל…
עָדִין,
פּוֹעֵם,
זוֹרֵם,
מְפַכְפֵּךְ…
נִיחוֹחַ עָדִין
שֶׁמְּלַטֵּף אֶת הַכֹּל מִסָּבִיב
וּמִתְעַרְפֵּל בָּרוּחַ…
לֹא הָיִיתִי הַשֶּׁמֶשׁ הַזּוֹרַחַת בְּעָוצְמָה
לֹא הֶהָרִים הַנִּשָּׂאִים בְּאוֹן בַּנּוֹף
לֹא הַדֶּשֶׁא הַמּוֹרִיק הֶעָצוּם
הָיִיתִי נַחַל
שָׁקוּף,
זוֹרֵם בַּעֲדִינוּת
בַּשֶּׁקֶט שֶׁלּוֹ…
וַחֲזָקָה בִּי כְּמִיהַת הַלֵּב הַזּוֹ
שֶׁיִּהְיוּ נְשָׁמוֹת סְבִיבִי
שֶׁיָּדְעוּ לְהוֹקִיר אֶת הָעֲדִינוּת הַזּוֹ
אֶת הַנִּיחוֹחַ הֶעָדִין שֶׁל הַלִּיטּוּף
וְיָבוֹאו לָשֶׁבֶת שָׁם לְצִדִּי
לִהְיוֹת אִיתִּי
בְּתוֹךְ אינסופ הָעֲדִינוּת הַזּוֹ
הלב שלי פועם נוכח הפוסט הזה! פועם בחוזקה! מצאתי את עצמי בתוכו, ואת אחותי, וילדים רבים אחרים. נחלים עדינים, יפים ומדהימים. עכשיו, כשאני מסוגלת להפוך לעיתים מנחל לנהר שוצף וגועש בעל נוכחות מפליאה, אני נרתמת לטובת חיבוק והכנסתם לאווירה של כל הנחלים השקופים השקטים. אם הם ידעו שהנוף הרבה יותר משמעותי בזכותם, מלא חיים וזרימה. כן, זרימה! יחד עם השקט שלהם, קיימת תנועה.
♥