ממירוץ מתיש, לתנועה מחושבת | דליה אילת

איך והאם זה באמת פשוט להנות מהדרך?

אושר! תמצית האושר, נולד תינוק, נולדה תינוקת, עברה לידה בשלום, התאוששנו מהפליאה הבלתי נתפסת, בחרנו שם, קנינו מבעוד מועד עגלה, מצעים, שמנו טפט שתואם למגן המיטה, קנינו שידת החתלה בטוחה, ויאללה. להורות.

מהר מאד, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו, הרחק מקו הזינוק, עדיין רצים לאינסוף. עדיין, חסרי נשימה ולא עוצרים לרגע לשאול: למה.

למה לרוץ? למה להתחרות? למה אנחנו לוקחים קשה כל עצירה, רגרסיה, כשלון, טעות, מעידה? מסתכלים על האחרים שממשיכים לרוץ וממהרים את עצמנו לדעת, כדי להספיק להשלים את הפער.

אני זוכרת את הבהלה ודפיקות הלב שלי, כשהבנתי שנתתי לבן שלי, הבכור, בגיל חצי שנה, ביס מרסק ירקות שלא עלינו, פג תוקפו! שלא נדבר על נקיפות המצפון על כך שהתעצלתי ולא הכנתי לו בעצמי את רסק הירקות, אלא זה היה קנוי!

האירוע הזעיר הזה, הינו דוגמית קטנה לרעיון, שתפסתי כערך חשוב: שההורות שלי, צריכה להיות מושלמת. נטולת טעויות ושכל הזמן, כל הזמן, עלי לדאוג לעשות את הדבר הנכון, לפתח את מוחם, לנצל כל רגע ללמידה, לרשום לגן דוברי ספרדית, להכין אוכל מזין, לדאוג שלא יריב עם אחיו ולא לפספס שום יכולת שהגיל מאפשר ליישם.

מי מגיע ראשון?

הרבה מאיתנו ההורים, מרגישים שיש פה איזו מרוץ חיים, שצריך לנצח בו, או לפחות להגיע לשלושת המקומות הראשונים.

מציעים לנו קורסים למנהיגות, לפיתוח היצירתיות, להרחבת הגאונות, הרשתות החברתיות, במיוחד בעקבות ימי הקורונה, הציפו את הפיד שלי בהצעות: איך לגדל ילדים להצלחה, איך נכין את ילדינו לעולם עתידני, עמוס באתגרים ושינויים, קורס יוטיוברים לילדים בני 5 ואשפים פיננסים בני 7.

זה הציף אותי בתחושה של פיספוס. לא שאני נגד התפתחות וצמיחה, הצבת אתגרים ועידוד להשגיות. אבל אני כן חושבת, מהיכרותי הצנועה עם הורים ועם עצמי, שכשאנחנו נקלעים למירוץ כזה, אנחנו "שובים" את הילדים שלנו במאמץ הזה, לשלמות, להצלחה, הם איתנו בקבוצה, ואנחנו מצפים שלא יאטו את הקצב.

לפעמים אפשר גם פשוט ללכת על המסלול. גם כשהאחרים רצים.

לעצור, אם מעדנו, לקשור שרוכים, לשתות קצת מים, להנות מהרוח שהרצים מייצרים כשהם עוברים לידינו…

ולהרגיע לרגע את ההשוואות:

1. בין הילדים שלנו לילדים של אחרים.

2. בין ההורים האחרים, לבינינו…

אנחנו מוקפים. מוקפים בחברים, שאולי נדמה לנו שלהם הכל הולך בקלות, מוקפים במשפחה שיש לה הרבה פעמים מה להגיד על ההורות שלנו, מוקפים ברשת, בתמונות של אושר קיומי. וכך, טבעי שאנחנו חושבים שאצל אחרים הכל סבבה בעוד אנחנו תקועים על מסלול נידח.

הורות אינה ריצת ספירנט, גם לא מרתון, זה הרצון להתמיד בתנועה. בספרינט או במרתון, יש קו סיום. יעד סופי להגיע אליו. התחלה, אמצע וסיום. פה, כדאי פשוט שנשמור על כושר. לפתח ולהתפתח כל יום ביומו לפי הקצב הנכון לי כרגע. להסתכל קדימה, כן, שיהיה לנו חזון להורות שלנו, כן, ללמוד איך להגיע לחזון הזה- לגמרי. אבל לא לשכוח לפעמים להניח לעצמנו להניח לילדינו, לעצור בצד הדרך, לקבל את ההאטה, להסתכל על הרצים ולומר: וואלה, כל הכבוד להם. אבל אני – נחה.

3 4 votes
Article Rating

דליה אילת

נשואה לאמיר ואמא לשלושה: שני מתבגרים ומתבגרת אחת. מנחת הורים, מרצה ומורה בכירה בסגל מורי מכון אדלר, מגישת תכנית הרדיו של מכון אדלר, ״הקול יחסים״ ברדיו מהות החיים. מנחת קבוצות גם במערך הנפגעים בצבא, סדנאות לעובדים ומנהלים באירגונים ולצוותי חינוך. כותבת, מאיירת ונושמת עניני הורות במדיות השונות. אני מאמינה בהתפתחות תמידית, בכל תחום שחשוב לנו וכשזה מגיע להורות ולמערכות יחסים במשפחה, במיוחד. באנו להנות ולהיות פה ביחד אז בואו נעשה זאת הכי טוב, קרוב ומתפתח שאנחנו יכולים.
Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x
Close
Close